איך לגשת לכתיבת הסיפור הזה- אני לא ממש יודעת.
יכול להיות שאכתוב אותו בשני פוסטים נפרדים מכיוון שהוא, למרות טווח הזמן הקצר בו הוא מתרחש, מורכב מכל כך הרבה פרטים שכולם מרגשים, משמחים, מעציבים, אבל בעיקר מדהימים, שמחייבים התייחסות רבה יותר מפוסט אחד קטן.
אני יודעת שיש לי נטיה לעשות רומנטיזציה של המציאות של חיי, ככה זה כשהדבר האמיתי נעדר מהם או כשאין לו כל ביטוי, אבל אני מבטיחה לכם שבסיפור הזה כל הדברים הינם אמת צרופה. הם אינם זקוקים לקולמוס הפיוטי שלי בשביל להעביר את התחושות המלוות אותם.
*
קבוצת האנשים שטיילה לה באחת משכונות המצוקה בבאר שבע הייתה חריגה למראה, מלבד שתי בנות, סטודנטיות, שהנחו את חברי הקבוצה, חוסי אחד ההוסטלים בסביבה, לאיזור גן ציבורי קרוב. חנית, אחת המדריכות, בעלת פני מלאך ונפש נדירה ברגישותה, למדה מדעי התנהגות באוניברסיטה הקרובה ושמחה על ההזדמנות לעסוק בעבודה שקרובה לתחום לימודיה ולשאיפה כמוסה לעתיד- להקים הוסטל לילדים שמזלם לא שפר עליהם.
היא צעדה עם הקבוצה, מתכננת את המשך הפעילות בראשה ובמקביל חושבת מעט על טרדות אחרות המעסיקות את קיומה: לימודים, חברות, משפחה... ויניב שהיה בן זוגה בחדשיים האחרונים.
היא לא ידעה לאן הקשר מתקדם. למרות שמערכת היחסים הייתה חיובית נעימה ומפרה- היא לא הרגישה אליו הרבה יותר מחיבה.
"אולי ככה זה צריך להיות בכל זאת? אולי זה משתנה בהמשך?" שאלה את עצמה אך מיד הנידה את ראשה וידעה שהעניין מורכב הרבה יותר.
היא המשיכה ללכת לצד חניכיה, מלווה אותם בשיחה ערה, בחיוכיה המקסימים וצחוקה עולץ, עד שמזוית עינה הבחינה במראה מוזר.
על המדרכה , בצד הדרך, ראתה גוף מוטל שזע באי נוחות.
היא סטתה ממסלול הקבוצה, ממהרת לבדוק במה מדובר. ככל שהתקרבה נדהמה לראות איש מבוגר, מוטל על גבו ידיו ורגליו נעות באויר, כמו חרק שהתהפך על גבו ונוכח המצב הלא טבעי מפרפר.
האיש בכה וביקש עזרה.
היא מיהרה אליו וניסתה להרימו- אך ללא הצלחה.
בזריזות מיומנת, חיטטה בכיס חולצתו המרופטת ושלפה משם תעודת זהות. דוד כהן, רח' רינגלבלום.
"זה פה קרוב" חשבה.
מוחה פעל במהירות. לאחר שהשעינה אותו בעדינות אל קיר אחד הבתים- חזרה לקבוצה שלה, שבינתיים הגיעה עם המדריכה לגן השעשועים. בקצרה סיפרה למדריכה את אשר אירע.
"אנחנו חייבות לקחת אותו הבייתה. זה ממש קרוב" אמרה ושתיהן פנו במרוצה לכיוון האיש.
מלאכת נשיאתו לביתו לא הייתה פשוטה כלל וכלל. הזקן היה מותש מכדי לעזור לעצמו.
בכל זאת הן הצליחו, בכוחות משותפים, להביאו לביתו, כאשר בפתח הבית, אמרה חנית לחברתה שתחזור לקבוצה והיא כבר תסתדר עם הכנסת האיש לבית. היא כבר הבינה שהזקן, אשר הושיט לה את המפתח לדירה, ערירי, ותהתה עם מי תוכל לדבר בשביל שיקבל סיוע.
כשפתחה את דלת הדירה חשכו עיניה:
הבית היה מבולגן, מאובק ומעלה צחנה של טחב וטינופת. הריצפה והקירות היו מכוסים בליכלוך, ערימות אינסופיות של בגדים ובדים ישנים, אביזרים שתכליתם לא ממש מובנת או שייעודם ברור - אך זמנם עבר והם היו מפוזרים בחדרי הבית כאבן שאין לה הופכין.
היא סחבה את דוד עד למיטה בפינת החדר, פינתה אותה מהבלאגן שלא פסח גם עליה והשכיבה אותו בזהירות.
הוא התייפח והודה לה על עזרתה.
היא חייכה אליו בעדינות ופנתה שוב להביט בבית, מניחה את ידיה על מתניה ותוהה מה תוכל לעשות.
"דוד" פנתה אליו "אין לך משפחה?"
"יש. עשרה ילדים יש. אבל הם לא פה. כל אחד במקום שלו. עם המשפחה שלו"
"וככה אתה חי לבד?!"
"ככה חי. ברוך ה' חי"
היא נאנחה בצער אך מיד התעשתה וידעה שחוסר מעש לא יועיל. מאידך- הייתה מוכרחה לחזור לקבוצה שלה.
היא ראתה שדוד מנמנם תוך מלמולי תודה והחליטה שלמשך הלילה הזה הוא יסתדר ומחר, לאחר יום הלימודים באוניברסיטה, שקוצר במעט בגלל יום הזיכרון, יהיה לה זמן לחזור לכאן ולהתחיל לטפל בבית וגם לשוחח עם האיש, שכנראה היה שתוי מעט ולהבין יותר ממה שהבינה עד עתה.
יום המחרת עבר עליה כמעט כמו כל יום אחר בתקופה האחרונה. לימודים, פגישות עם חברות, ענייני עבודה ומחשבות על יניב ולאן הקשר איתו הולך. "כמעט כמו כל יום אחר" כי היא לא הפסיקה לחשוב על מאורעות האתמול והחלה לארגן במוחה אסטרטגיות טיפול במצב, כשבראשן- סידור, ארגון וניקוי הבית המוזנח מתוך מגמה לארגן את חייו של דוד.
עם סיום יום הלימודים, קנתה ארוחת צהריים ארוזה ופנתה לביתו של דוד.
רעש שקשוק כלים בכיור נשמע כשפתחה את הדלת.
במטבחון העלוב ניצב בחור והדיח כלים. ודוד, שישב על הספה חייך בשמחה לקראתה.
הבחור הסתובב אליה.
"מי אתה?" שאלה אותו.
"א... אני... אני פשוט ראיתי אותו ברחוב. הוא כנראה נפל ונחבל, והיה צריך לעזור לו לבוא הבייתה. נראה לי שהוא קצת שיכור או משהו. ראיתי את הבלאגן כאן ו... טוב, לא ידעתי מאיפה להתחיל כי ... אז החלטתי לשטוף כלים"
"הבנתי" חייכה "נקלעתי לכאן אתמול בגלל סיטואציה דומה להפליא. החלטתי לחזור כדי להתחיל לטפל בבית"
היא פנתה להביא לדוד את ארוחתו כשהבחור חזר להדיח כלים.
'או קיי. נראה לי שהמשימה הראשונה למיין את ערימות הכביסה ולקחת לכבס בבית' אמרה לעצמה והחלה לאסוף את הבגדים והבדים הישנים שהיו מפוזרים שם בכמויות אדירות.
לאחר כמה דקות הצטרף אליה הבחור.
"נעים מאוד, אני דן. דני"
"שלום, אני חנית" אמרה בחיוך וחזרה להמשיך במלאכת המיון.
מידי פעם פנתה לדוד בשביל לשאול אותו על פריטים שונים, כשהיא משכנעת אותו להשליך את חסרי הערך שבינהם לאשפה. דני סייע לה רבות. למעשה, חשבה לעצמה לאחר מכן, לא הייתי יכולה להסתדר שם לבד בלעדיו.
למרות שכמעט בקושי דברו בינהם היא חשה במבטיו מתלכסנים לעברה מידי פעם. היא לא ידעה מה עליה לחוש וגם אם החלו ניצני התענינות או רצון להכיר יותר מקרוב- היא דיכאה אותם במהירות. ' אסור לי' הרהרה 'יש לי את יניב'.
מקץ דקות ארוכות היו שלושה שקי כביסה ארוזים ושני שקי זבל גדולים הושלכו אחר כבוד לאשפה. עדיין היה כל כך הרבה לעשות.
"נראה לי שבחדר ליד יש עוד בגדים" שמעה את דני אומר.
"אתה צודק, אבל אני כבר צריכה לזוז. נראה לי שאבוא בפעם הבאה לטפל בשאר הדברים כאן"
"זה מדהים, את יודעת?" ענה "אנחנו פה, בבית הקטן הזה כמעט שעתיים ונראה כאילו שום דבר לא זז"
"כן, זה פרוייקט רציני" צחקה "אבל אפשר יהיה להשתלט על העניין בסוף. מעבר לטיפול בתחזוקת הבית צריך גם לדאוג לתחזוקת דוד"
לאחר שביררה אם דוד יסתדר בימים הקרובים מבחינת השגת ארוחותיו ("בטח שכן, צדיקה. אני יודע לבשל") החלה ללכת, סוחבת אחריה שני שקי כביסה.
"רגע, רגע" מיהר דן אחריה "אני יכול לקפוץ להביא את הרכב שלי. אני גר לא רחוק. ליד האוניברסיטה. את לא יכולה להסחב עם כל זה"
את השמחה שחשה היא נטתה לפרש כשמחה לעזרתו אבל בפנים-בפנים ידעה שאולי זה משהו אחר.
כשנסעו יחד ברכבו, הספיקה להבין שהוא סטודנט באוניברסיטה וגר לא ממש רחוק.
הוא עזר לה להעלות את הכביסה לדירתה ולאחר דקות נוספות של שיחה שאל אותה אם היא תהיה מעוניינת להצטרף אליו ולחבריו בערב. "זה מן ערב שירי לוחמים קטן כזה", הסביר.
"זה בדיוק מה שתכננתי לעשות הערב יחד עם חברות. אני למעשה צריכה להתארגן ולצאת ממש עוד מעט"
"אני מבין" אמר ולא הסתיר את אכזבתו "תראי, אם תצטרכי עזרה עם דוד או להודיע או לספר לי משהו, אני אשמח אם תטלפני אלי. באמת שאשמח לעזור".
היא לא חשבה שתשתמש בפתק עם מספר הטלפון והשם "דני" שמצורף אליו. למעשה היא לא חשבה שראוי לחשוב להשתמש במספר. אבל היא שמרה את הפתק.
בסיום אותו ערב עם חברות, עודנה נתונה בעצבות יום הזכרון, הרימה טלפון ליניב. כבר מה"הלו" העצוב שלה, הבינו שניהם שזה נגמר.
*
המשך יבוא, ואני מבטיחה שעיקר הסיפור, אם יש רק אחד כזה, ירגש, ידהים וישמח אתכם.
יש כאן עוד הרבה אהבה (לא רק רומנטית)
ואני מקווה שהיא תנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
