רק כדי להאיר

בחנוכה תשמ"ח הגעתי לבחינות הכניסה לכיתה ט' באולפנת "נאות אברהם" בערד. אם היו שואלים אותי באותם הימים מה המשאלה הגדולה ביותר שלי, הייתי עונה, ללא ספק, "להתקבל לאולפנא בערד". בשלב הראיונות נפל בגורלי להתראיין אצל ראש האולפנא, הרב צבי שמואלי. הבטתי בבחורה ההיא מי"ב שהוליכה אותי לראיון ושאלתי אותה בחשש "אני לא יכולה להכנס למראיין אחר?"

"לא. למה? את פוחדת בגלל שזה הרב שמואלי? תרגעי הוא מאה אחוז"

נכנסתי לחדר שלו. אני זוכרת שלבשתי סוודר לבן שעליו דוגמת סמל בני עקיבא. מיד כשנכנסתי הוא אמר "הו, איזה סוודר יפה. את סרגת?"

"לא לא" עניתי "אמא שלי. לי אין את הכישורים לכך"

כמראיין מדופלם הוא עט על המענה ושאל מיד: "למה יש לך את הכישורים?"

כאן כבר עניתי שהכל אצלי עדיין בגדר תחביב. אם זה יתפתח לכשרון- ימים יגידו.

"אז מה התחביבים שלך?"

"בעיקר לקרוא ולכתוב"

"ואיך את כותבת?"

"נו, תבדוק את החיבור שלי מבחינות הכניסה ותחליט"

מקץ שבועיים קיבלתי , על נייר סטנסיל, את התשובה לה התפללתי.

התקבלתי.

לא ממש בזכות החיבור, כנראה:

כנהוג באולפנתנו הדרומית, כאשר מסיימים י"ב, בשבת האחרונה, בכל סעודה מסעודות השבת, מקריא הרב שמואלי מספר חיבורים של הבוגרות – מבחינות הכניסה. תמיד משעשע לראות איך הוא מתחיל לקרוא חיבור ואז בשלב כלשהו באמצע נשמעת זעקת הפתעה ולאחריה צחוק גדול של הבנות כשמזהות את בעלת היצירה.

בכלל, היה לו כישרון להעביר את הדברים בצורה מצחיקה כל כך, תוך דגשים על שגיאות משעשעות – והכל הכל בטוב טעם וברוח נעימה.

אז לא היו לי שגיאות אבל אני לא הייתי מקבלת אותי עם חיבור כזה. J

ארבע שנים למדתי באולפנא. לאחר מכן נשארתי לשירות לאומי בעיר ערד ואז שבתי לאולפנא- להדריך את כיתה י"א.

את הרב שמואלי הכרתי מכל מני נקודות מבט: תלמידה, מדריכה בצוות החינוכי, בוגרת, מורה שמתייעצת איתו בנוגע לעניינים חינוכיים.

תמיד נפעמתי מהתנהלותו כאיש חינוך.

בראש מתערבבות לי כעת המון דוגמאות. אביא מעט מהן. אולי דרכן תבינו קצת מעוצמתו.

*

ארוחות הבוקר והערב באולפנא היו מוגשות במעין מזנון מרכזי. הבנות היו ניגשות ולוקחות לעצמן את האוכל. לצוות היה שולחן ערוך מכיוון שלא היה ראוי כל כך, הלכתית, שהרבנים והמורים הגברים יצטופפו סביב הבופה יחד עם בנות.

באחד הערבים בהן הייתי מדריכה תורנית, התחלתי לארגן את שולחנות הבופה ויחד עם מנהל המטבח ראיתי שהמעדן האולטימטיבי באותם הימים, חלבה שוקולד, כמעט נגמרה.

"טוב, חגית, נפרוס את זה ותשימי רק לשולחן צוות כי הכמות כאן בלאו הכי תספיק לעשרים בנות, אולי" אמר לי ראובן, מנהל המטבח.

לקראת הגעת הבנות הגיע הרב שמואלי, כהרגלו, לבדוק שהכל בסדר.

"למה אין מזה לבנות?" שאל אותי והצביע על הצלחת עם החלבה.

"אה, ראובן אמר שנגמר ובלאו הכי אין מספיק לאולפנא שלמה- אז הוא אמר לי להגיש את זה רק לשולחן הצוות".

הרב שמואלי שתק ואני המשכתי עם הבנות שלי, התורניות, לערוך את חדר האוכל לקראת ארוחת הערב. דקות ספורות לאחר מכן, כשהרב שמואלי יצא, שמתי לב שבשולחן הבופה מונחת צלחת החלבה ההיא...

*

לאולפנא היו מגיעים בכל בוקר שלושה עותקים של "ידיעות אחרונות".

משני עיתונים היינו גוזרות חדשות, כתבות ומאמרים שיעניינו את הבנות ותולות אותן בלוח המיועד לכך. העותק השלישי היה מונח בחדר המורים- לא רק לצורך המורים, גם לצורך הבנות מכיוון שהבנות באולפנא היו נכנסות לחדר מורים באופן חופשי, גם כדי להכין שתיה חמה וכדו' (חלק מהפתיחות והמשנה החינוכית של הרב שמואלי).

אחותי הגדולה, אדיבה, לימדה באולפנא מדעי חברה. באחד מימי רביעי, עת ישבה לה בהפסקת הקפה ודפדפה בעיתון היום. סימן לה הרב שמואלי לגשת אליו. הוא הוליך אותה למשרדו, הושיט לה עיתון מקופל ואמר: "זה המגזין ההוא של העיתון בימי רביעי. שמתי לב שאת מעיינת בו תמיד אבל הפעם הייתה בעמוד השער תמונה לא כל כך צנועה והיה לא נעים שזה יסתובב בחדר המורים, אז קיפלתי ושמרתי לך בצד כי זה בטח יעניין אותך".

אדיבה חזרה לחדר המורים אבל לא כל כך הצליחה לעיין לעומק בגליון ה"זמנים מודרניים" שהיה מולה.

"הדהים אותי איך הוא שם לב בכלל" אמרה לי כשספרה את המעשה.

אותי זה לא הדהים. הרגישות שלו, הערנות שלו, תשומת הלב שלו לפרטים- היו דברים שנתקלתי בהם במשך כל שנות היכרותי אתו.

*

גם חוש ההומור שלו היה מיוחד. דיתי, כאחת משחקניות השכבה שלה וגם כמי שנשארה להדריך באולפנא, הייתה קשורה אליו מאוד. אבל קשר מיוחד כזה. אם בי הייתה אליו יראת כבוד רבה, דיתי הייתה מדברת אתו כאילו הוא אחד מהחבר'ה בסניף, והוא היה מדבר איתה באותה צורה פתוחה וחברה'מנית.

בשנים האחרונות היה חולה מאוד ואושפז לא אחת. כשהיינו באות,כבוגרות, לבקר אותו בבית חולים, מזהות את המיטה שלו, עמוסת הבלונים והפלקטים עם איחולי הרפואה השלימה מבנות האולפנא, היה מגחך ואומר: "נו... במחלקה הזאת כולם מבוגרים. אני הדון ז'ואן של המחלקה. רק בנות באות לבקר אותי".

*

משפחת אולפנת ערד היא משפחה. האוירה בה היא של פתיחות ואמון מוחלטים. את המבחנים שלנו היינו עושות לבד וכמעט במאה אחוז מהמקרים- לא היו העתקות. בגלל שמדובר בפנימיה לא תמיד היו מקומות שקטים ללמוד בהם ואנשי הצוות היו מאפשרים לבנות ללמוד במשרדים שלהם ("הרב שמואלי? אפשר את המפתח לחדר שלך, יש לנו מבחן במתמטיקה").

תבינו: משרדים פתוחים. טלפונים, מחשבים, תיקיות.

אף אחת לא נגעה בכלום ולא השתמשה בכלום ללא רשות.

האמת והחסד, כפי שתמיד אמר הרב שמואלי, הם מאבני היסוד של האולפנא.

*

בסעודה שלישית של שבת, נהוג לשיר שירים שקטים, עם מנגינה טיפה נוגה, על השבת שנפרדת מאתנו. אחד מהשירים שהרב שמואלי מאוד אהב ותמיד-תמיד הצטרף לשירה שלו באותה נקודה של הפזמון היה מתהילים מט:

"אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו.

כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו"

השבת, כשדיתי ואני מודעות למצבו הקשה של הרב שמואלי, התפללנו עם עשרות תלמידות שלו לרפואתו וקראנו בתהילים, בין השאר, את הפסוקים הללו.

במוצאי שבת קודש קיבלנו את הידיעה שהרב שמואלי נפטר בשבת בארבע אחר הצהריים.

ועכשיו, כשאני משחזרת את שנות ההיכרות שלי עם האיש העצום הזה, שהיה עם התלמידות שלו תמיד, ברגעי השמחה (זוכרת אותו בחתונה של אדיבה, מגיע מחתונה של בוגרת אחרת) והעצב (נדהמנו לראותו מגיע, למרות התראה קצרה, ללוויית אבינו שנערכה במוצאי ראש השנה), אני יודעת שזכיתי לחסות בצלו של אדם ענק ויהי רצון שדבריו ימשיכו להיות נר לרגלי- תמיד.

"כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו".