רק כדי להאיר

הנסיון הפתטי שלי להיות נדיה קומנצ'י נכשל בעודו באבו. אני לא זוכרת מה כאב יותר, הנפילה על הראש לאחר גלגלון צולע במיוחד או סטירת הלחי שחטפתי בגלל שנתקעתי במזנון ושברתי את שתי ואזות וסרויס יקר.

לכי תסבירי להורים שממש עכשיו ראית את הסרט העלילתי שמבוסס על חייה של הנערה ראשונה שקבלה 10 מלא בתרגילי ההתעמלות באולימפיאדה ושירדנה ארזי אך פנתה את מקומה למודל חדש.

עד המודל הבא. הא הא הא.

ה'מודל הבא' אימלל את החתול שתום העין שלנו באותם ימים, בלעם, בגלל שהתכניות האלה, הנוצצות, ששידרו מן הקרקס בימים הטובים של ערוץ אחד, העניקו לי השראה והחלטתי שאם אני לא אקרובטית מספיק (ע"ע "נדיה קומנצ'י- סרוויסים") - החתול שלי יביא לי כבוד ויקר.

אז מתחנו, אחותי ואני, חבל דק לאורך גינת הבית והחלטנו להוליך את בלעם בחינניות מקצה אחד לקצה השני תוך קריאות עידוד ומתן צ'ופרים שאפשר לאכול.

הדבר הכי חינני שהיה בסיטואציה הזו הוא הסרט האדום שקשרנו לו לצוואר ואימלל אותו.

לא. הוא לא ממש צעד לאורך החבל. לצלוחית הטונה הוא הגיע בזינוק חתולי גמיש תוך התעלמות בוטה מהנסיונות של דיתי ושלי להוליך אותו בדרך ה(חבל) ישר.

בהמשך כשהתברר שבלעם הוא בלעמה וזה לא הפינוקים שלנו שהתפיחו אותו - נרשם שיא משמעותי בעיננו. אני חושבת שזה היה אייטם שיכל להביא לנו לכל הפחות עמוד מרכזי כפול בעיתונים היומיים. אחרי הכל, חתול שמשנה את מינו אינו דבר של מה בכך, לא?

(אופס)

חוץ מזה שנודע לנו בדרך אגב שכדי שבעלי החיים המקושטים יבצעו את המשימות המרשימות הם מתוגמלים במכות חשמל אז ויתרנו על העניין.

שטאפי גראף אמנם צאצאית ישירה של צוררי ישראל אבל הרושם העז שהותירה בי הופעתה הבלתי נשכחת בוימבלדון לא ישכח במהרה. במיוחד לא על השכן שבחבטת מטקה אימתנית (לא היו לי מחבטי טניס), שיגרתי את כדור הטניס היישר לזכוכית חלון חדר השינה שלו.

לאחר נסיון הנפל הזה והתזכורת שאמי נתנה לי אודות האינסידנט המביש עם הואזות הגעתי למסקנה שספורט הוא לא התחום.

עברו שנים. בגרתי. התרצנתי. גם הזיותי הפכו להיות ריאליות יותר.

הגיטריסט ב"הו רומיאו זו הייתה פנטזיה נהדרת" ביצע את מלאכתו בוירטואוזיות מפעימה.

רציתי גם.

אתם מוזמנים לשמוע אותי מנגנת "שו- שנה שו -שנה שו -(שניה רגע, מחליפים אקורד) שנה/ י- רח נישא אל ע- (חוזרים לאקורד הראשון)נן..." זה גם מפעים. בערך כמו נאום של הציר התאילנדי באו"ם. לשיא גבוה יותר לא הצלחתי להגיע והגיטרה שלי מונחת איפשהו ומחכה לגואל.

(טוב אני לא כזאת גרועה בזה... אבל רחוקה מאוד מלהיות אבי סינגולדה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת).

כשאני נזכרת בכל אלה אני המומה מזה שלא ניסיתי להיות סופר-גירל בעקבות הסרט הבדיוני ההוא או משהו אבל כנראה שלמרות שאני טיפוס חולמני ולא ריאלי- יש דברים שאפילו אני לא מנסה.

*

כי ככה זה.

יש אנשים שאלוקים נגע בהם כשנולדו והם הופכים להיות אנשי פלא עם ביצועים מדהימים בתחומים השונים ולנו לא נותר אלא לראות, להנות ולהתרשם ו... לרצות גם לגעת בשמים. אפילו קצת.

*

אתמול צפיתי (שוב) במופע המרהיב של "לורד אוף דה דאנס". חזיתי ברקדנים והרקדניות עם הצעדים המהירים והבלתי אפשריים בעיני, ראיתי את השילוב המופלא בין הכוריאוגרפיה למוסיקה ומלבד למלמל לעצמי "אין... אין על האירים באמנויות הבמה" התחלתי שוב לחלום על מציאות בלתי אפשרית בה אני נמצאת בין הפרפורמרים האלה שמותירים את הצופה בהם חסר נשימה.

תמיד רציתי להיות משהו.

מוסיקאית מחוננת, יוצרת יחידה בדורה, סופרת כשרונית, משוררת שמצליחה לגעת ולרגש, מדענית בעלת שם, ספורטאית... טוב, נעזוב את זה :)

אז אני לא.

אני אני.

אולי רק לאחרונה אני מתחילה להבין שזה לא נורא כל כך, להיות אני.

מה שנשאר לי זה לבצע את "אניותי" על הצד הטוב ביותר שיכולה להיות ולהכניס למושג תכנים חיוביים ככל שאוכל.

יש ימים שזה קשה כל כך, להיות אני בצורה המקסימלית הטובה ביותר. עד שחזרות מפרכות תחת שרביטו המאיים של מייקל פלאטלי הקשוח נראות לי מסובכות פחות.

טוב, לא ממש...

בכל זאת... לורד אוף דה דאנס.