רק כדי להאיר

במרחבי הזמן של חיי ישנם איים רבים.

אני יודעת שלרב בני האדם יש פנטזיה שצצה מידי איזה זמן ובה הם מדמים עצמם נופשים על אי אקזוטי ירוק, מוקף ים כחול ורוגע השולח את גליו לחוף היפה והשקט, אדוות- אדוות של שלווה.

לא כן האיים שלי.

בהתאם לרוטינת ה"להיפך", שמאפיינת את קיומי, האיים שלי אינם חוף מבטחים. אינם מפלט מסערות.

לא.

אליהם אני נפלטת.

הים שלי שוצף וקוצף תמידית. עתים אני מצליחה להפליג בו ולמרות היותו סוער - אני מסוגלת לשמור על יציבות ספינתי עד יעבור זעם ולעתים נחשול אימתני מכריע אותי ואני נזרקת לחופו של אחד האיים.

והם לרב סוערים אף יותר מן הים.

אי ודאות, אי רצון, אי הצלחה, אי הגיון, אי שפיות...

*

מנותקת.

לא שייכת.

זרה כמתכת.

קרה מדי או מלובנת בלהט מרתיע מדי.

לעולם לא "באמצע מדי"

תאמר: "אמצע זה בינוני" אשיב: "אמצע זה נורמאלי".

*

אם מאורעות השבוע שעבר על מדינתנו היו מתרחשים לפני, נאמר, חמש שנים, הייתי, ללא ספק, בראש החץ האנושי שצעד לעבר גוש קטיף במחאה על תכנית ההתנתקות.

כיום ההזדהות שלי חלקית בלבד. פרוואית. לא מסורה מספיק.

אין בי את הלהט האידאולוגי הישן. אני שותפה להשקפתם ועם זאת- כל כך לא שם...

ואין לי מושג מתי חלה אצלי ההתנתקות.

*

עולם חדש- ישן נגלה לי אך בשנים האחרונות. עולם של אנשים יפים וטובים שלא צמחו בחממות גידולי. שאינם חולקים את השקפת עולמי ועם זאת- כל כך קרובים אלי ואני נפגשת איתם בצמתי תרבות והווי של חיי.

בצד נקודות ההשקה הרבות, בצד רגעים של חיבור גדול, אני שוב מוצאת את עצמי לעתים קרובות מתקשחת וגם אם זה לא למראית עין, בפנים אני נאטמת כברזל.

מתכת.

קרה.

או חמה.

כך או כך-

זרה.

*

באוקיינוס חיי קיימים איים רבים. נדחים, מסתוריים, מאיימים.

אני מנסה בכל כוחי להאבק בגלי הים הגועש, חפצה באיזון ספינתי ובלבד שלא אפלט אל חופו של אי שאינו מבטח ואינו מבטיח...

אבל נפלטתי

וזה זמן רב אני תועה במשעולי האי-בוד.