רק כדי להאיר

מלאוּת

היא הביטה מבודחת בגווית התיקן שזה עתה מעכה באיבחת סנדל.
"זה בסדר, הוא שבק חיים לכל חי, את יכולה לרדת מהכיסא".
"רצחת אותו?" נשאלה השאלה ממרומי הכסא
"אכן. קפדתי חייו. יש לציין שהיה זה מאבק איתנים. הוא לא ויתר ואם אני לא
טועה המחושים עדיין זזים- אבל הוא לא יזיק לך יותר, זה בטוח".
"המחושים זזים?!"
הגר חייכה לעצמה והושיטה את ידה לנערה המפוחדת שניצבה על הכיסא.
"את יכולה להרגע- הוא כבר "לשעבר". בואי לשתות משהו במטבח".
כרבע שעה מאוחר יותר, על כוס קפה נטול כל מה שניתן ליטול ממנו, נשאלה השאלה
שכמובן צפתה ואפילו הייתה מוכנה לרצוח עוד כחמישים ג'וקים על אף שעוררו בה
פלצות ובלבד שלא תשאל.
"אז איך זה שאת עדיין לבד?"
"תלמידות גידלתי ורוממתי" גיחכה בקול "אין לנו איזה שיעור להשלים ע"מ שלא
תפגרי? השאלות האלה שלך יותירו אותך 'מפגרת'..." קרצה.
"הגר, אני מדברת בשיא הרצינות. יש לך מליון ואחד חברים , את משדכת ומכירה לכל
מי שאת מכירה בערך אבל ת'כלס, את עדיין לבד. זה מה זה מוזר לי... את בכלל
רוצה להתחתן?"
"אני? להתחתן? למה לי?! אני לא צריכה בעל בשביל להסתדר בחיים. ראית. אני
מסוגלת להרוג ג'וק בעצמי..."
"אוף איתך. אני מדברת ברצינות. זה קצת מדאיג שמישהי כמוך לא מתחתנת..."
"או קיי, יקירתי, חסל סדר הסוגיה הזו להיום. קדימה,  שלב האופרציות
הקונקרטיות קורא לנו, אני לא צריכה להזכיר לך, עידית,  שפיספסת הרבה".
"לדעתי הבעיה איתך היא שאת חכמה מדי... ועוד מתעסקת בפסיכולוגיה, זה בטוח
מפחיד אותם, את יודעת, שתגלי את קופת השרצים שלהם... את טראומות העבר, את זה
שהם דפוקים בגלל האמא שלהם"
"את כבר יודעת מה אני חושבת על פרוייד." ומיד הוסיפה בהיסוס " אממממ...
וגברים חכמים, חסר?"
"לא חסר אבל הם מעדיפים בלונדיניות..." ענתה עידית בקריצה.
"אה- הא, הבנתי אותך. אם כך אני מעדיפה להשאר בגפי עד יבוא גואל ועכשיו
קדימה, יש לנו עוד כמה תיאוריות למידה להספיק היום. ודי-" התריסה מול רצונה
של עידית להמשיך בשיחה "אני יודעת שחיי האהבה שלי, או אי האהבה שלי מעניינים
יותר אבל יש לנו המון ללמוד היום"
"אבל רק שאלה אחת-"
"אמרתי די!"
"אמאל'ה זה ממש מעצבן אותך... את כמעט מוכנה להלום בי"
"גרוע יותר" ענתה הגר בחיוך שובב "אני כמעט מסוגלת להניח לך בנעל את גופת
התיקן חסר הישע..."

בלילה, לאחר שעידית נרדמה עם סיום שינון שלבי ההתפתחות עפ"י אריקסון ושאריות
ארוחת הערב נוקו לתוך האשפה, התיישבה הגר על אדן החלון והציצה לרחוב.
היא אהבה לעשות את זה בשעות הקטנות של הלילה. לזהות אורות בודדים בחלונות
הבניין ממול ולתהות מה קורה שם בתוך הבתים, ואילו חיים מנהלים הדיירים. היא
נהנתה להבחין בפנסי מכוניות שחלפו בתדירות נמוכה יותר ככל שנקפו שעות הלילה.
הבניין הסמוך לה ביותר היה דיור לאוכלוסיה המבוגרת. היה לה עצוב לחשוב מידי
פעם על הקשישים שם, איך הם מתמודדים עם ה"לבד" שכן רובם היו עריריים.
סיטרואן לבנה נעצרה בחריקת בלמים ממש מתחת לחלון ביתה.
"היי, בובה, מה שלומך ככה? בודדה?"
"לא ממש" חייכה.
"למה את ערה בשעה הזאת? המיטה שלך קרה?"
"דווקא ישנים בה עכשיו והקריאות שלך מעירות את הילדונת המתוקה כאן." ענתה.
הרמת גבה "נשואה?!".
לא המתין לתשובה שלה. הגיף את חלון המכונית  ונסע.
"יופי." חשבה, למרות שלפעמים דיאלוגים כאלה הזינו אותה, מילאו את הרגעים
הריקים בחייה. היה נחמד לה שמישהו זר מנסה למשוך את תשומת לבה- גם אם היא
קלטה שרמת האינטיליגנציה שלו נמוכה משל אמבה.
הרהור חלף במוחה. הוא שאל אם היא "בודדה". ב ו ד ד ה? מה היא כמו הקשישים?
חצוף. טוב שהלך.
מהחדר הסמוך שמעה את עידית מתהפכת במיטה וממלמלת מתוך שינה משהו על "קיי
300".
היא התאפקה שלא לפרוץ בצחוק.
בסוף היא החליטה שעצבות יותר מתאימה לה עכשיו.
כדי לא להעיר את עידית היא נטלה את אוזניות הווקמן וחיברה אותן למערכת. היא
הניחה את ראשה על מסגרת החלון ועצמה עיניה, מתמכרת, למוסיקה של יאני.
בראש שלה היא הסריטה לעצמה את רשמי השיחה עם עידית. לעזאזל, הילדה הזאת
חריפה. אבל זה אף פעם לא הציק לה, הפתיחות הזו עם התלמידות שלה עשתה לה רק
טוב. היא אהבה לדבר ולהקשיב. כשהעירו לה משהו על כך שמוזר שהתלמידות שלה ראו
אותה בפיג'מה והוסיפו דברים על חשיבות הריחוק המסויים בין מורה לתלמיד, ענתה
שזה אולי נכון לגבי מורה ותלמיד- אבל היא, הרי, תלמידה כמותן. לרב אפילו למדה
מהן.
ופיג'מה לובש גם נשיא ארצות הברית.
גם להפגין סמכות לא הייתה לה בעיה. אולי דווקא סוג הקשר הזה עודד משמעת וסדר
בכיתה.
הן אהבו אותה והיא אותן- מאוד. כל זה יצר אינטראקציה מיוחדת בהחלט. זה מה
שאמרה לה המנהלת באחת מהשיחות האישיות שלהן. זה מצויין ללא ספק אבל, היא
הוסיפה, יש בעיה אחת
"המעורבות שלהן בכל מה שקורה איתך גם בחיים האישיים- לא מטרידה אותך?"
"אם לא הייתי מאפשרת להן להכנס לחיי האישיים- הן לא היו עושות זאת. הן לא
חטטניות"
ומיד רצתה להוסיף " אדרבה, שיכנסו לחיי האישיים. חיי בלאו הכי מורכבים בעיקר
מהן. הן חיי האישיים!" אבל שתקה. הפאתוס הזה לא יאיר אותה באור חיובי.
אולי היא שתקה כי ידעה שזה נשמע רע מאוד. שזה נראה רע מאוד.
שזה רע מאוד- אם זה נכון.
היא פקחה את עיניה כמתעוררת מגל המחשבות שהציף אותה. שעון הקיר הראה שהשעה
שתיים וחצי לפנות בוקר.
ציוצי שחרית החלו להתרונן והיא פנתה לארגן את הספה בסלון לשינה.
מן הדירה הסמוכה נשמע בכי של תינוק.
"זו סיבה נהדרת לנדודי שינה. לא מחשבות מטופשות כמו שלך" הירהרה בנזיפה
ובשניות שהיו לה לפני שנרדמה התפללה ואיחלה לעצמה סיבות טובות יותר ללילות
לבנים.

כשנה וחצי מאוחר יותר, בבוקרו של יום קייצי בחודש אלול, נכנסה לדירה ובידה
בנה בכורה. היא האזינה לאיש שלה מזמר תוך סידור מיטת התינוק ואביזרי האמבטיה
שלו.
מבט חטוף לעבר חלון הדירה "המקום הפרטי שלה" בבית. הצצה נוספת לקירות שידעו
עליה הכל כמעט וחזרה להתבוננות ארוכה ואוהבת בפעוט שהביט בה בעיניים פעורות.
היא נשקה למצח הקטן והרך ואמרה בשקט, בקול נרגש עד דמעות
"מי היה מאמין שלפה, לקן הבודד שלי, אני אביא את התינוק שלי".

*
לפנסאית האישית שלי,

תודה על הביטחון שאת נוסכת בי.