רק כדי להאיר

לפני כמה חודשים, סמוך לחגים, מצאו תלמידות שלי שני גורי חתולים מתוקים להפליא וקטנטנים ממש. הן ריחמו עליהם ואספו אותם בסתר לאחד מחדרי הפנימיה ואותי שיתפו בסוד.

מאחר שראיתי שהן לא ממש יודעות איך לטפל בגורים קטנטנים כאלה וגם כי לא רציתי שיווצר בלאגן כשהסוד יתגלה, והסובלים העיקריים מכך יהיו החתלתולים שיושלכו לאיזור מזבלות רחוקות ממקום ישוב- החלטתי לקחת אותם תחת חסותי. בין השאר- כי אחותי תראפיסטית באמצעות בעלי חיים והיא בטח תדע איך בדיוק לטפל בגורים כל כך קטנים ותנחה אותי. מה גם שתקופת החגים עמדה בפתח ולא היה מצב להשאיר אותם לבד באולפנא.

אז למשך החגים לקחתי אותם לביתנו הקט, המשופע בחיות מחמד כמו כלבה אידיוטית וחתול נאצי. (הוא נאצי! ראיתם פעם חתול שלא מגרגר ולא אוהב ליטופים וכל פעם שמושיטים לו יד מסתכנים באיבוד אצבע? לא ראיתם? אז בואו לבקר. המוצג הנדיר שוכן אחר כבוד בביתנו. ואנחנו עוד הצלנו את חייו כשהיה גור גוסס כמעט כמו הנ"לים).

היה נחמד בחגים. הם התחזקו וגדלו ואמא שלי צעקה על הבלאגן שהם עושים לה בבית, הם תפחו ושמנו ואמא שלי צעקה על הבלאגן שאנחנו עושות לה בבית- ...תקופת חגים שגרתית הייתי אומרת (בהתחשב בעובדה שכל שני וחמישי , כבר מעת ינקותנו, ירשנו מאבי ז"ל את הנטיה לקבץ הבייתה כל 'אסופי' הולך על ארבע. ויש הרבה בסביבת ביתנו. כנראה שמעו על הכנסת האורחים...)

אחרי החגים החזרתי אותם לאולפנא, לחצי קרוואן האומלל שלי- והמשכתי בגידולם. קניתי חול מתגבש וארגז קטן שבתוכו הם יעשו את הצרכים שלהם ואוכל מיוחד וכו'.

אבל העסק נעשה צפוף ומעיק. כשהם חפרו - החול התפזר בכל החדר וגם את האוכל הם פיזרו. אבל לא היה לי לב להוציא אותם החוצה. ביחוד כשמתחיל החורף.

קונפליקט.

בכל אופן, העניין נעשה מטריד במיוחד בשבוע האחרון- כי נעשיתי חולה ממש והבלאגן והריחות לא סייעו בהחלמה.

אתמול במשך לילה שלם הקאתי.

קמתי הבוקר ללמד. די בקושי. והתלמידות שלי ממש נבהלו מאיך שנראיתי. באמצע השיעור יצאתי מידי פעם להקיא וכמה שהנושא הויזואלי אצלי טעון שיפור- היום הגדלתי עשות.

חזרתי לקרוואן מסריח מתמיד כשהחול והברדק חוגגים וג'יפה שורה בכל- וכל מה שמתחשק לי זה למצוא את המג'יק סטיק של גבי אנד דבי ולהעלים משהו: או אותי או את הקרוואן או את החתולים.

לא מצאתי אותו אז הלכתי לישון על פיסת המיטה שנותרה פנויה לאחר רבע שעה של נימנום נשמעו נקישות בדלת. גררתי את עצמי לשם ובפתח שתי בנות עם פנים של שחנ"ש.

"חגית אנחנו רוצות לדבר איתך".

לא העזתי להכניס אותן פנימה (דוגמה אישית וכו') למרות שחלק מהקטסטרופה נראה גם לעין בלתי מזויינת. אז הלכנו על ספסל הגינה.

"החלטנו שמממש לא הגיוני שתגורי במקום כזה. באמת. קרוואן של מטר על מטר ועוד החתולים שX ו-Y הביאו לך ואת כזאת רחמנית ונדחסת שם. זה לא אנושי בכלל! אז אנחנו סיכמנו שארבע בנות יפנו את הדירה שלהן ותעבורנה לגור כאן ואז תהיה לך דירה מרווחת יותר".

הייתי בשוק.

"אממממ... כאילו... איך ארבע בנות יגורו פה? בקושי לי יש מקום... ממש תודה. באמת. אני נרגשת ממש מהמחווה אבל---"

"שום 'אבל', המורה. ואם את דואגת להעברה - אנחנו נעביר לך את הכל. ה כ ל. את הספרים והשולחנות. נעשה העברה מחר, כשתהיי ביום חופשי. יהיה לך הרבה מקום לכל הצפרדעים שלך (יש לי אוסף בובות צפרדעים- כמסופר בפוסט "שלולי")"

"א.. א.. אני לא יודעת מה להגיד..."

"שום דבר. וגם הדירה שלך... את חולה וצריך לנקות שם. אנחנו רוצות לנקות אותה ואת תנוחי במיטה של אחת הבנות..."

"אני לא מבינה... מישהו אמר לכן משהו? כי באמת שזה לא נורא. רק החתולים... וגם זה באשמתי שאני מתעקשת לגדל אותם."

"דיברנו על זה בכיתה וכל הבנות מסכימות לעזור לך ומוכנות לפנות את הדירות שלהן".

---

הבטחתי להן שאחשוב על כך.

אני לא יודעת מה תהיה ההכרעה שלי אבל ביננו- כמה זה משנה...

אני כל כך ברת מזל שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל להודות לקב"ה על הכיתה שנתן לי.

אני מניחה שאמצא דרך להודות לו. ולהן.

הנה, המאורות הפרטיים של הפנסאית. תודו שאתם רוצים גם :)

אגב, הפוסט נכתב מהמחשב שלי, שנמצא בתוך הקרוואן שלי, המדיף ניחוח של לבנדר. ומסודר למופת :)

נכון נפלא?