רק כדי להאיר

"אולי לצבים יכולים לעוף?"

"לא! היום היה היום הראשון ללימודים. עייפתי. תן לי קומדיה רומנטית מטומטמת."

"אבל אבל .. תראי את הביקורות!"

"גם לרשימת שינדלר היו ביקורות מעולות. לא מתאים לי. חוץ מזה שזה על ילדי פליטים כורדים. הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה ילדים קטועי גפיים ומוכי גורל. חוץ מזה די! חלאס עם כל סרטי הסינמטק האוזבקיים האלה שלך. תן לי זבל אמריקאי קיטשי ויחם לבבי".

אנחה.

"טוב... יש "נ.ב אוהב אותך"

"לא רוצה"

"מה לא רוצה? זה מסוג הסרטים שכתוב לידם "סרט לחגית"!"

"כן, אבל ליד זה הספציפי כתוב גם "סצינת סקס מהנועזות שנראו על מסך הקולנוע!" לא מתאים לי... רגע, אולי משפחת הקיסרים?"

"וואלה. סוף סוף..."

"לא- לא, בעצם, לא יודעת. זה אמור להיות סרט טבע מרהיב שחבל על הזמן, אבל תמיד בסרטים כאלה יש איזה בעל חיים שנפצע, או שטורפים אותו. אני אמות אם יהיה שם איזה פינגווין מדדה לו לבד בחשיכה"

"או קיי אז אולי "סיפ-"

"לא יפאני, לא סינגפורי, לא קוריאני, לא סיני. הכל אצלם דם וחראקירי!"

"אז -"

"גם לא הצרפתי ההוא."

ממשיכים לחפש בין הכרזות של בית הקולנוע.

"את יודעת חוגה, אנחנו קצת מוגבלים במבחר. זה רק דיזינגוף פה. אין הרבה אופציות"

"מה פתאום? הנה... אל תפריע לי... זוז שניה... הנה : "ניו יורק רוקדת". הופה! יש אליפות! למה החבאת את זה ממני כל הזמן? גם ניו יורק, גם רוקדת, גם קיטש, אמריקה היר איי קאם!"

היו לנו עוד כמה שניות של התמודדות מול מבטי החמלה של מוכרת הכרטיסים והמבקר, אבל הנחישות שלי ניצחה אותם.

בחמש השניות הראשונות התברר שנפלנו על סרט דוקומנטרי.

בחמש הדקות הבאות בן הלוויה שלי נרדם.

לאחר מכן הוא התעורר ואת שארית הזמן בילינו בנעימים באחד הסרטים המקסימים שיצא לשנינו לראות לאחרונה.

*

ניו-יורק.

תחרות ריקודים סלוניים.

ארבעים ושמונה בתי ספר נרשמו לתחרות, כשהמצלמה עוקבת אחרי שלושה בתי ספר מהפריפריה, שם התכנית לריקודים ניתנת לילדים חינם. רק תשעה בתי ספר יגיעו לשלב הסופי, ורק אחד יזכה בפרס הגדול. הילדים בבתי הספר המדוברים הם ברובם ילדי מהגרים, כושים, היספנים, סינים וכדו', לומדים לרקוד בסגנון פרד אסטר –ג'נגר רוג'רס – בן לוקח בת. מביטים אחת לשני בעיניים ונעים בהרמוניה לקצב הביג-בנד והבנגוס. לקולם של פרנק סינטרה, פגי לי, גלן מילר בנד, לומדים הילדים לרקוד פוקס טרוט, רומבה, טנגו חושני, סווינג סלסה ועוד. מתאימים צעדיהם, לומדים יציבה נכונה, כיצד להתחרות, להופיע, להציג את עצמם ואת בנות זוגם. ובעיקר להפוך ל"ליידי'ס וג'נטלמנ'ס". ברקע, לאורך הסרט,  כל מיני ראיונות שנערכים איתם ומהם לומדים קצת על היומיום שלהם, על חלומותיהם, אכזבותיהם ושאיפותיהם, וראיונות שנערכים עם המורים השונים שמדברים על תלמידים שהפוטנציאל הכי ממשי שלהם היה להצטרף לחבורת רחוב אלימה וכעת, בזכות התוכנית המיוחדת הזאת הם נעשו עדינים יותר, קשובים יותר ועם יכולת להתפתח בעתיד בתחומים רבים אחרים.

אגב, הילדון היפיוף בכרזת הסרט, הוא בן למהגרים שלא יודע מילה באנגלית. רוקד נפלא. עם חיוך שאתה לא יודע אם הוא ממזרי או תמים או שילוב של שניהם. לא רק אותנו הוא הפיל מהכיסא אלא גם את השופטים.

ומי ניצח?

לא מגלה.

בכלל, נורא השתפרתי בעניין הספויילריות הטבועה בי.

(ובמאמר מוסגר סיפור משעשע:

מאור, היקר לי מאח, חזר פעם מספריית הוידאו מעוצבן כולו: "תראי מה זה! הסרט "אגדה עירונית"? ראיתי אותו בקולנוע ובכל זאת הסתכלתי על עטיפת הדי וי די, מה אני רואה? תמונה של הרוצחת מניפה סכין! ככה, על העטיפה גילו לנו את מה שאנשים מתוחים לברר כל הסרט"

"נו" צעקה לו דיתי מהחדר השני "בדקת אם כתוב: עיצוב עטיפה: חגית ****?")

אנשושים, צאו בלו.

ניו יורק רוקדת- סרט קטן, אנושי, אמיתי ומקסים.

(והנה המלצה של מישהו שבניגוד אלי- מבין עניין: דבר הפסיכופת)

*

נתקלתי היום במילה "מחצרץ" וסתם נזכרתי.

בת 11, חוזרת הבייתה מבית הספר ומכינה שיעורים.

לאחר מכן מתיישבת לארוחת צהריים שאבא ערך וברדיו מושמעת התכנית "בת צחוק" ז"ל עם המערכון הגששי אופסייד סטורי.

אבא, שמכיר את המערכון הזה בעל פה צוחק בכל פעם מחדש

"לא מחצרץ ולא מחרצץ!" רועם קולו של שייקה לוי, השופט הבית"רי הלטנטי" מחצצרץ!"

אני לועסת בשתיקה ואז שואלת את אבא

"זה מחצרץ, לא?"

"לא חושב" ענה אבא החכם "אני חושב שאומרים "מחצצר".

סתם...

עוד רגע כזה.

קוואליטי טיים.

ואם יש למישהו את השיר הגששי שאבא שלי הכי אהב "זאת שמעל למצופה" (פזמון: "מפני שהיא אומרת דבר פשווווווט אם זה יחד אז רק לחוווווד") אשמח אם ידווח לי היכן אפשר להשיגו כי נואשתי מלתור אחריו.

היו שמחים.