רק כדי להאיר

הילדה הקטנה שטיפסה על הסולם רצתה להיות גבוה גבוה. ילדה עם מראה אסיאתי. חמודה להפליא. כנראה מבני מנשה או משהו.
בצד עמד סולם והיא טיפסה עליו כדי לראות את הכלה.
כולם הסתכלו על הכלה.
אני לא.
הסתכלתי על הילדה שהזכירה לי מישהי עם עיניים דומות לפני כמה עשורים.
העיניים עדיין שם. מתחת לשכבת האיפור שמסתירה גם קמט או שניים. אבל הסקרנות, הרעננות, המבטים שבולעים את הכל כדי להכניס פנימה מכל טוב העולם והאולם- כל אלה התחלפו במבט עייף ובוהה שמפיק חיוך סמלי.
מסביב כולם לוחשים לי "בקרוב אצלך" ואני עונה, ומתכוונת לזה: "אמן".
פעם זה עצבן אותי, ה"בקרוב אצלך" הזה, כמו כל מעוכב חיתון. אני חושבת שאם היו מאפשרים לכל אחד מאיתנו לבצע את זממו במאחלי ה"בקרוב" האלה- רב החתונות היו מכונות ´חתונות דמים´ או משהו. מחזות סוריאליסטים שאפשרות כזאת יכולה להנפיק- אפילו מוחי הקודח כבר לא יכול לדמיין.
אבל זה כבר לא מרגיז אותי. הם רוצים בקרוב באמת. גם אני- מצטרפת לתפילה הזאת.
אבל המבטים שלהם...
בקבלת הפנים- בריקודים- בארוחה- בחיפוש אחר מקום ישיבה... הם תמיד שם, גם אם את לא רואה- את יודעת שהמבטים האלה, החודרים, המרחמים, דוקרים אותך בגב ונכנסים ישר לחלק הזה בנשמה שאסור לדקור- ובכל זאת מחתונה לחתונה (בעיקר של הפעוטות שלימדת פעם) הם חודרים ודוקרים ונכנסים עמוק יותר.

***

"אל תפחדי, חמודה, אני אשמור לך שהסולם לא יפול"
היא מחייכת חיוך החושף טור שיניים צחורות והעיניים הצוחקות שלה מוקירות תודה.
"רוצה לטפס גם? ככה תראי את הכלה"...
"לא, חמודה, תהיי למעלה ותספרי לי".
ואם אלוקים אוהב אותי אני לא אשמע כמה הכלה יפה, וכמה החתן מקסים ואיך החברות שרות לה. ההמולה הנרגשת סביב תבליע את המילים שלך, ילדונת. את תספרי לי בהתלהבות את הכל ואני רק אראה במבט שלך את הילדה שהייתי, מטיילת בין הרוקדים בחתונות, נצמדת לשמלת הכלה וחולמת על נסיכות ואבירים.
"הוא בא לקחת אותה! הוא בא לקחת אותה עכשיו!"
אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הרגע ובאחת מתנערת מהמחשבות הפוצעות שמתלוות לזה.
הדוסית שבי אומרת לי שהחופה היא שעת רצון, את זה אני חייבת לראות. להשתתף בזה כל כולי.
להשתתף ולצעוק בלב לאלקי הכלות והחתנים שכמו שפדה אותם מהרווקות- יגאל אותי גם כן, כי הוא כנראה איכשהו פיספס אותי אם ילדה בת 20 מתחתנת ועלי עוד מסתכלים עם המבטים האלה.

מבטים...

ראיתי אותם, את חדוות הנעורים, את המבטים שמגניבים אחד לשני מתחת לחופה בין הברכות, הטהורים האלה- שכבר לא יהיו לי, את ההורים המאושרים עם העיניים הקורנות.
אני נושאת מבט אחד נוסף כלפי שמיא ונתקלת בעיניים שלה...
"בריקודים אני רוצה לרקוד איתך!"
ריקודים? היא מתכוונת לצעדים הלאים האלה בעקבות הנערות הקופצניות? אלה שרקדתי ממש כמותן לפני... לפני שהגעתי למצב של מבטי חמלה מהסובבים?
"כן, מתוקה, אני אשמח לרקוד איתך".

"כמה כח יש לה!" אני חושבת כשהיא מושכת אותי לתוך המעגל.

מסביב השתוללו חברות הכלה עם כל מיני ריקודים שלא הספקתי להכיר ואני יצרתי בועה משלי יחד עם...
יחד עם הילדה שהייתי פעם וכבר לא אשוב להיות.