רק כדי להאיר

"אז רגע... מה את אומרת? הוא מסתכל עלי?"

"אני לא יודעת... שניה תני לי לבדו-"

"לא! לא, מפגרת! אל תסתכלי לעברו. הוא יראה ויבין שאת מסתכלת עליו!"

"אה, אז איך רצית שאני אבדוק?"

"נו, בנונשלנטיות. ברגוע. בלי שהוא ישים לב. הנה תראי איך אני עושה את זה... אני לא מאמינה! אני לא מאמינה! הוא בא לפה! מה אני עושה?  איך אני נראית? דברי איתי כבר! מה את בוהה בי?"

"בסדר-בסדר, סליחה, רציתי רק להסתכל עליך וללמוד להיות נונשלנטית ורגועה"

*

היינו שם, כולנו, לא?

כולנו כאלה נונשלנטיות ורגועות.

יצא לי לראות חברות רבות אסרטיביות, יפות, חכמות, מרשימות, שכשזה הגיע לגברים וג'וקים התנהגותן הייתה היסטרית ו/או לחילופין קטטונית.

כל העצמאות המחשבתית והבטחון התמוססו באחת כשאיזה נשא כרומוזום Y שבו חשקה נפשן היה בסביבה.

תמיד טענתי שלגברים יש איזשהו אפקט כזה על ההילה שלנו. משהו שממיס אותה ואנחנו הופכות להיות משהו שביומיום- קריירה/משפחה/חברים- אנחנו לא. אין לי מושג מה זה בדיוק. תזכירו לי לקחת טיפה מאקווה די ג'יאו לבדיקה מעבדתית.

*

שיחות ליליות רבות היו לי עם חברות שתהו מה זה אומר שהוא שפך עליהן מיץ בטעות,

או שגרד בראש בדיוק כשהן חייכו,

או שמיצמץ עם כל ניד ראש שלהן או...

"תגידי, זה שהוא מחמיא לאחרות ובי מתעמר זה כמו סימפטום המשיכה בצמה מהגן, נכון?"

לא יודעת, מותק. בפעם הבאה שתפגשו תסדרי לך מראה בילבי ואבדוק מקרוב.

אל תדאגי, הוא לא ישים לב שאני בודקת.

אהיה נונשלנטית.

*

אחותי הבכורה והנערצת שוחחה איתי בטלפון  אחרי הדייט הראשון עם מי שהיה לעתיד בעלה הנפלא וגיסי הנהדר, תוך פירוט ממשי של התנהלות הפגישה. פירוט ממשי זה אומר הדרך המדוייקת שבה הוא קשר את שרוך הנעל. (הלו! למחוק מחשבות מלוכלכות! הוא דרך על השרוך והקשר נפרם).

יום למחרת טילפנו אליה לסלולרי (בימים שהסלולרי היה גדול מספיק בשביל שנשחק בו אנקונדה) כדי לברר מה קורה.

התשובות היו קצרות סבלנות עד אלימות.

"טוב, שאף אחד לא יטלפן אליה היא בטח מחכה לטלפון ממנו וכל צילצול מקפיץ אותה. נחכה שהיא תספר בעצמה מה קורה" אמרה אמא שלי שהיא, אחרי הכל אישה יודעת דבר.

אז חיכינו בסבלנות עד שהיא תודיע שהוא יצר קשר.

לאחר שלושה ימים טילפנה וסיפרה לנו שהבחור סופסוף אותת לה ושהם ממשיכים.

"זוכרת שאמרתי לך שלוקח לי קצת זמן לקבל החלטות?" אמר לה בטלפון "אז זהו, גם כשאני מקבל - לוקח לי קצת זמן לבצע".

לזאת יקרא, ידידי, התנהגות רגועה.

(למרות שלא מינה ולא מקצתיה. להחליט שהיא תהיה אשתו לקח לו בערך חודש מאז אותה שיחת טלפון).

*

אז אמרתי כבר שכולנו היינו שם.

מכירות את העניין הזה מקרוב, בין אם אנחנו בצד ההיסטרי או בצד של החברות של ההיסטרית.

כמובן שאנחנו הכי חכמות והגיוניות כשזה מחוצה לנו.

כשהעניין לא נוגע לנו והריאקציות האלה נראות לנו מגוחכות, לא משנה כמה נאיר את עיני הבחורה - כלום לא יעזור.

כמו שכלום לא יעזור לנו כשההילה שלנו תנזק על ידי מפגע גברי בצורה זהה.

כשאני הופכת בסיטואציות הנ"ל אני לא יכולה שלא לתהות...

המהפיכה הפמיניסטית דילגה בקלילות על סבתא שלי שחיה לה חיים פרימיטיביים באי ג'רבה הנידח. כבת למשפחה פטריארכלית גדלה להיות אשה העושה רצון בעלה (בתנאי שזה יהיה גם רצונה, ותאמינו לי שהיא לא הייתה צריכה ללהטט במניפולציות כדי שזה יהיה רצונה), ומגדלת את ילדיה לתפארת עם ישראל.

היא בהחלט יכלה ללמד את כל הנשים הדעתניות, המשכילות, העצמאיות, האסרטיביות שיעור נרחב ברוגע ונונשלנטיות.