רק כדי להאיר

מחר יום עמוס לי.

מבחן בהיסטוריה אצל הבנים ומיד לאחר מכן ישיבה עם הורים של אחת הבנות.

בשבת- בנות י"ב יוצאות לסמינריון בצפת וכעת סיימתי להכין את הצ'ופר (שקיק מבושם לברכת "בורא מיני בשמים", עם מדרש נחמד מפרשת השבוע) וצריכה להתארגן גם עם השירונים לשבת.

מחר בערב החתונה של ת' בעיר הקודש. וזה כיף לי, עיר הקודש.

הדירה מבולגנת. בין השאר משאריות היצירה דלעיל ונשפך גם מיץ על הרצפה.

פרודוקטיביות היא דבר שעושה לי טוב.

האדם החי מבכר דינאמיות ועשיה על פני פאסיביות וחידלון, וכבר הרבה זמן שאני אמנם עושה- אבל מתוך חידלון.

עושה- מתוך חוסר.

בכח או בחשק או בשניהם.

ואני משתדלת להיות שמחה. אני חושבת שלרב זה מצליח. לרב אני מקרינה את האור שלשמו נתכנסתי.

אבל למעשה אני סתם חתיכת יומרנית.

"רק כדי להאיר".

נסיון נפל של שדרוג ה"רק כדי להעיר" שהתאפיינתי בו תקופה ארוכה, כי אני הו אני, יודעת הכי טוב.

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב כשמסך המחשב ככה, מטושטש.

אבל מטושטש לי.

טישטוש שלא מאפשר בטחון מוחלט בבוראי ובעצמי.

ואני מכירה דמעות של שלמות. הן מנקות ומבהירות הכל. זה לא כזה.

לא מוצאת את עצמי הרבה זמן. לא שלימה עם מה שעושה. לא שמחה עם מה שעושה.

השנה מסיימת שמונה שנים במערכת החינוך ומרגישה לאחר מאה.

אולי שבתון הוא הפתרון אבל מסתבר שגם זה לא פשוט.

גם ה"לחזור ולהמשיך לתואר שני"- לא עניין של מה בכך למרות שהתקבלתי מזמן לתחום בו אני חפצה.

והכל תקוע-תקוע-תקוע.

*

האסופית שלי, אן שרלי, תמיד הייתה מופת עבורי.

כזאת מורה אני רוצה להיות. כזה אדם חיוני אני רוצה להיות. כזאת יפה אני רוצה להיות. וכזאת כשרונית.

אבל לאחרונה אני רואה בי את האנטיתיזה. את המנהלת חמורת הסבר ההיא ש"מכבה כל ניצוץ של שמחה שרוחש סביבה".

בספר- אן הצילה אותה.

מי יציל אותי?