רק כדי להאיר

מההתחלה זה נשמע מאיים.

טלפון מאחותי הכורעת ללדת.

"חגית, אני מתאשפזת ביום ראשון לניתוח. תוכלי להגיע אלינו במוצאי שבת ולהיות עם הקטנטנים יומיים? קצת קשה לנו למצוא סידור ואנחנו לא רוצים לפזר אותם בין הדודים או הסבתות. זה יהיה אפילו פחות מיומיים".

ויחם לבבי.

יומיים עם אחייני האהובים עת אנחנו מצפים כולנו יחדיו לאמא השבה הבייתה ובידה חבילה צווחנית ומבורכת.

"בטח! זה גם יוצא מצויין כי הכיתה שלי ביומיים חופשיים לקראת הבגרות במתמטיקה. בכלל, מה זה הנימה המתנצלת הזאת? בשביל מה יש דודות? יומיים, שלושה, שבוע אפילו, העיקר להיות במחיצת אחייני האהובים"

אחייני האהובים, רק לשם התזכורת, זה אחד מרדן אך מחונן (טפו-טפו-טפו עליו) בכיתה ב'. שניים תאומים קרימינלים בגן חובה ואחת, יעלה, דיקטטור ממין נקבה, בגיל שנה וחצי ועל פיה ישק דבר. כל דבר.

לא-לא, אתם לא מבינים. אני מתכוונת לכל דבר. ואם נתייחס אליה ספציפית, הוריה היקרים העבירו חודשי הריון בתהיות איך תקבל הרודנית הקטנה את העובדה שיש אחת חדשה תחתיה, אשר תחותל אף היא ע"י אבא. (כן, אבא. כל השאר לא מעניינים אותה- אבל אבא? הוא רק שלה. ותהיתי אם תסביך אלקטרה מגיע אצל ילדי פסיכולוגים מוקדם יותר).

"יהיה בסדר!" אמרתי לעצמי בקול. "נצייר, נצפה בסרטים, נקרא ספרים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?".

להלן משפטי מפתח הלקוחים מ-32 השעות, ארבעים דקות ושלוש שניות ששהיתי במחיצתם.

"ולא לשכוח, חגית, כשאת בדרך להתעצבן- תספרי לאחור מ-10!" (הוראות אחרונות לעצמי, יחד עם תרגילי מדיטציה ושלווה נפשית בסיסיים).

"חגייייית, יואב עלה למעלה עם הסכין של הסנדוויצ'ים" (אילון. מלשין. תודה לאל...)

"יואב, אם אתה לא יורד ע כ ש י ו, אני עולה למעלה ואלוקים בעצמה לא תעזור לך!" (אני. לחוצה).

"חי חי חי. אמרת שהשם הוא בת" (אילון ושיעור לשון).

"ממי, יש לך אחות שמבהירה היטב מה הג'נדר שמנהל את העולם..." (דודה פנסה, לעצמה. במירוץ אחר הקרימינל החמוש).

"אתם מפריעים לי לגמור את הספר ואני צריך להחזיר אותו היום לספריה בבית הספר" (יפתח, קצת כועס על דודה משוגעת ואח סכינאי שמדלגים מעליו תוך כדי מרדף).

"יואב! אין ביצת קינדר היום. ז ה ו!" (אני. מתנשמת. בשלב ההוא לא ידעתי שזה יכל להיות כל כך-)

"לאאא. הנה, קחי את הסכין" (קל).

"יפתח אתה תאחר את ההסעה לבית הספר!" (אני, שלושים פעם בשני בקרים).

"אילון, ביקשתי לקשקש ולצייר רק על הדפים, נכון?" (אני, באחר צהריים יצרני)

"אולי במקום לתלות שלט לאמא- נקשקש ישר על הקיר?" (יואב, ופניו נכונות לביצוע האיום).

"100, 99, 98, 97, 96..." (אני, סופרת לאחור).

"יעלה מקשקשת לנו על השלט!!" (התאומים מבכים את יצירת הפאר שלהם שנצבעת בכחול-אינדיגו).

"אתה יכול להגיד לה משהו? נראה אותך" (הדודה משתפנת. והיא בהחלט יודעת למה).

(כאן, לא ברור כל כך מה אירע כי אילון ניסה לקחת את הטוש מידיה הענוגות של אחותו הצעירה. זה אני בבירור ראיתי. אחר כך סתמנו את האוזניים מהסימפוניה עם הקאנון – כל זה מכלי אחד, כבוווד- אחר כך היא הכניסה לאילון את הטוש לעין. אחר כך עצמנו את העיניים מתוך חוש השרדות אינסטנקטיבי. אחר כך פקחנו עיניים והיה שלט מרוח בכחול אינדיגו ויעלה מחייכת אלינו בסיפוק).

"עכשיו נמרח את רוטב הפיצה, נשים גבינה צהובה, נסגור את הפיתה לכמה דקות בטוסטר והנה לנו פיצה אה לה עצלנים!" (דודות טובות תמיד תורמות לאחיינים את חלקן בידע קולינרי).

"יואב! תעזוב את ה- מה לעזאזל יש לך מסכינים, תגיד לי!"

"יואב!"

"י ו א ב!"

"יואביק שאני אקרא ליעלה?" (כן, האיום הזה עבד).

ערב.

שלווה נחתה על הבית.

יפתח קורא. אילון ויואביק רואים "צ'רלי בממלכת השוקולד" בפעם השמונים, ויעלה...

"איפה יעלה?!?!"

אין קול ואין עונה ונדמה לי שהממזרים אף נשמו לרווחה.

מקץ רבע שעה של לחץ, חיפושים וזעקות היסטריות, יוצאת הפרינססה מחדר ארונות ומחזיקה ביד מה שנראה כמו חצי תריסר זוגות של נעליים.

"שלום לאימלדה מרקוס. לאן נעלמת?"

"אבא ואמא קנו לה נעליים עכשיו כשהיא כבר יודעת ללכת, אז היא כל הזמן לוקחת נעליים מכולנו ומפזרת אותם בבית" (יפתח, מאחורי הכריכה של "ג'ינג'י או המרגל מטיז אל נאבי").

ילדים זה ברכה J