רק כדי להאיר

הליכה והרהורי חזרה

שני קילו.

לעזאזל.

שמנתי שני קילו.

אחרי שבוע של שמונה פריכיות אורז וגביע קוטג' ליום (!), או במילים אחרות שבוע של אויר, אויר פלוס שום דבר- שמנתי שני קילו!!!

הרופא מביט בי במבט הזה שאומר "כן כן תרדי על שלוש מנות פלאפל וקנחי בגלידה בטעם ריבת חלב- ואז תבואי לילל לי פה" ואני חושבת על דרך קלה ופשוטה לרצוח אותו. ככה, נקי. ללא עקבות.

מקבלת תפריט ששבויים ישראלים בדמשק היו מוחים עליו תוך סיכון חייהם, ויוצאת חפויית ראש מהמשרד.

פקידת הקבלה צרת המתניים מציצה בי מעבר לדלפק בחיוך בלונדיני מרגיז במיוחד. לא חושבת שהייתי כל כך מתעצבנת אבל אריזות בורגר ראנץ' צמודות לבלונדות חטובות- מעלות את סף האגרסיות שלי לשיאים גבוהים .

אני מחייכת חיוך מאולץ בלי לפחד לזרוק איזה הערה צינית. מה איכפת לי. היא לא תבין. בלונדינית.

יצאתי לרחוב.

חם ולח ואיכסי.

חשבתי שהדמעות שלי התייבשו אבל התחלתי שוב לראות מטושטש.

ומה שהכי רציתי זה למות.

אבל כטיפוס שדי אוהב את עצמו, שללתי את המחשבה הזו מיד וחיפשתי את מי להרוג. או לפחות לשנוא.

ואז הסתכלתי לשמיים.

וחזרתי להביט בתפריט הסאדיסטי שניתן לי לשבוע הקרוב.

ושוב כלפי שמיא.

ושנאתי את אלוקים.

עליתי לאוטובוס תוך התעלמות מופגנת ממבטי החמלה של נוסעי קו 6 הישישים ברובם.

הנהג התחיל לנסוע עוד לפני שהתיישבתי וכמעט מעכתי למוות איזו סבתא מרוקאית עמוסת סלים כשעפתי קדימה. פלטתי התנצלות מגומגמת ושלחתי מבט קטלני אל הנהג שמיהר להחזיר מבטו אל הכביש.

מתיישבת על כסא שנראה יציב דיו בשביל להחזיק אותי פלוס אלפיים גרם ומתחילה במשחק שהמצאתי לי מאז האובססיה להראות סינדי קרופורד: מחפשת מי יותר שמן ממני.

אלוקים היה טוב אלי הפעם, אפילו ששנאתי אותו. הרב היו יותר שמנים ממני. אבל זה רק בגלל שהרב היו זקנות יוצאות צפון אפריקה מדושנות עונג שמצבורי הקוסקוס נתנו את אותותיהם בגופן ככל שנקפו השנים.

אם זו הייתה שעת בוקר, היו מאכלסות את האוטובוס תיכוניסטיות צווחניות וחטובות גזרה ומזל שזו לא שעה כזאת כי עם מצב הרוח המחורבן שהיה לי הייתי חונקת את הצרחניות האלה אחת אחת. ככה, שילמדו. אי אפשר לקבל מטאבוליזם במהירות של טורנדו וגם להרעיש.

מגיעה לדירה.

לא מדליקה את האור.

מתיישבת על הכורסא בסלון ונותנת לעצמי להרגע בתוך האפלוליות הזאת.

.....

דמעות.

דמעות של שקט.

של עצבות מפלחת לב.

של רצון כן ואמיתי להיות מישהו אחר.

או להיות כלום.

או אולי לא להיות...

ואז אמרתי לו את זה. להוא שם למעלה. שמשום מה לתפילות שלי אף פעם לא מקשיב אבל את זה הוא בטח שמע כי אמרתי את זה ככה שישמע.

אמרתי לו שמהיום שהוא ברא אותי אני שק החבטות שלו (כנראה בגלל זה הוא רוצה אותי מרופדת...).

אמרתי לו שאין לי בעיה שימשיך להתעלל בי, אבל שלא יופתע מהתוצאות.

אמרתי לו שלא כדאי לו שאני אתאבד כי כשאני אבוא לשמים אני אעשה לו כזה סקאנדל, שהוא יתחרט על זה שהוא ברא אותי.

אמרתי לו שכל כך אהבתי אותו פעם ושהוא לא עשה כלום מצדו שהאהבה תמשך.

לא מתאימה לי מערכת יחסים חד צדדית כזאת.sorry .

קמה מן הכורסא ומחליטה להתאבד רק אחרי שארד 15 קילו לפחות.

כמו תהילה של עגנון, גם לי לא בא שיקללו אותי נושאי הארון. אם כבר למות אז לוויה סימפאטית.

הצצה חטופה בשעון.

זמן ההליכה שלי.

נוטלת את הווקמן ממקומו וקלטת מערימת הקלטות שהכנתי לצורך העניין ויוצאת לדרך.

רוח מרעננת ומאוד לא משקפת את מצב רוחי מקדמת את פני.

מפעילה את הווקמן ו... אוף!

במקום It's raining man הקצבי והסוחף אני שומעת את אניה בקולה הקטיפתי והא-י-ט-י.

קלטת של הנסיעות באוטובוסים בימי האקדמיה הרחוקים.

יופי.

הליכה בסלואו מואושן.

עם המזל שלי אני אשמין מזה.

נו, ניחא, לפחות לא לקחתי בטעות קלטת שיחות של הרב אבינר.

בטיילת של בירת הנגב מסומן כל קילומטר בשלט  מטעם קופ"ח "מכבי", שמראה אישה (חטובה, אלא מה) פלוס המלצות להליכה נכונה ורשימת סגולות ההליכה:

" הליכה טובה ובריאה לגוף ולנפש. היא מחזקת את השרירים ופעילות לב ריאה, טובה להמסת השומנים ולירידה במשקל..."

שקרנים!

מזל שאני שייכת ל"כללית". מה שממש חסר לי זה רופאים רמאים.

אבל אני הולכת. בכל זאת.

מולי ולידי חולפות קבוצות וזוגות של הלכנים עם בקבוקי מים מינרליים ולבוש ספורטיבי.

אני עם הווקמן והחצאית הדוסית שלי.

ומכולם- אני הכי אנטי אלוקים. וגם היחידה שהוגה את שמו ככה, עם ק'.

אבסורד.

לאחר ארבעים דקות הליכה, נעצרתי.

יצאתי מהמסלול לצדי הדרך, לחלקה נידחת ריקה מאנשים, שרואים ממנה את השמים זרועי הכוכבים והלילה הכחול ושכבתי על הדשא פרקדן.

נעצרתי כי לא יכולתי להמשיך בדרך.

לא מעומס או חולשה פיסית.

פשוט... לא יכולתי.

ושוב דמעות.

הפעם הן זלגו מזווית העין לכיוון הרקות.

עצמתי את עיני ובכיתי את עצמי ללא קול.

אניה ברקע שרה בקול העדין והממכר שלה את " only time" ומה שהכי רציתי זה... להרגיש את אלוקים ולהשלים איתו.

לבער מתוכי כל תחושות מרדנות וכעס ולחוש מחובקת כמו שאבי ז"ל היה עושה כשהייתי בוכה כילדה. מנשק לי את הדמעות...

הרוח ליטפה את פני.

בכל תסריט הוליוודי מצוי היה נעשה איזה נס או לפחות  התרחשות חריגה ורומנטית שמסמלת את הפיוס של האדם עם אלוקיו. איזה פרפר שנוחת לו על היד, או טיפות טל או ברק או עגלת תינוקות שבדיוק חולפת ובתוכה פעוט צוחק.

אני לא חזיתי בשום מחזה כזה או דומה לו.

את ה"שולם" שלי עם אלוקים עשיתי מתוכי ובאופן מפתיע למדי, ללא שום טריגר חיצוני לי.

כעבור שעה של דמעות מירוק, ששטפו את כל הסיגים מתוכי, קמתי וצעדתי לאט חזרה לדירה.

כשעליתי במדרגות הבניין הישן ידעתי שהוא אוהבני, ריבוני.

וחשתי כלפיו אהבה גדולה גדולה שלא הבנתי מאיפה נחצבה, מאיפה הגיע אלי רגש כזה.

אבל הוא היה שם. חזק ויציב.

וכשנכנסתי לחדרי בדרך למקלחת קרירה ומרעננת, הבנתי, שאולי ההליכה הזו לא ממש סייעה לי בהסרת קילוגרמים עודפים, אבל את המחיצות הרוחניות האחרונות ביני לבין אבי שבמרומים הסרתי בהחלט.

-------------------------

who can say where the road goes, where the day flows- only time

and who can say if your love grows, as your heart chose- only time

...

(enya)

                                                                                                     אב ה'תשס"ב

                                      <-><-><-><-><->

וואו. לקרוא את זה כעת אחרי... הרבה זמן.

אני חושבת שהמונולוג הזה הוא הכי אני. לא רק מבחינת התוכן שבו אלא גם מצד רוח הדברים, האירוניה העצמית והסרקאזם שלי- גם ברגעי כאב. (יש לי חברה שכשאני מצחיקה אותה ביחוד באופן ציני כזה היא מיד שואלת : "מה קרה? הכל בסדר?").

משפטים שהתייחסו למראה שלי בד"כ היו בנויים ככה: "את יפה אבל..."

אף פעם לא הייתי רזה.

היו תקופות שזה היה "מאוד לא רזה" והיו אחרות. סימפטיות יותר.

לרב זה לא השפיע על הדימוי העצמי שלי. בכל הקשור לענייני החברה סביבי- הייתי טיפוס מאוד פעיל ואנרגטי, מאוד דעתן ובטוח בעצמו. חוץ מכל מה שקשור בסיטואציות עם בנים.

הייתי אחל'ה גברית עם כולם אבל לא חשבתי לרגע לפתח קשר טוב עם בחור לכיוון הרומנטי. עמוק עמוק בתוך התודעה שלי חילחלה המחשבה ש"למה שהוא ירצה?".

לפני כחמש שנים עשיתי דיאטה.

רזיתי עשרות קילוגרמים, כשאני מקפידה בקנאות לא לחרוג מהתפריט הדל שלי ובמשך ארבע שנים שמרתי על מגמת ירידה ועל משקל סביר בהחלט. המרחק שלי מהמשקל האולטימטיבי מבחינתי היה קילוגרמים ספורים.

ואז אבא שלי הלך לעולמו ואז התחיל הכל להתערער ואז התחלתי להשמין והחלטתי לשנות קונספציה ולנסות דיאטה אחרת (התיאור הנ"ל היה בתקופה ההיא) אבל זה לא עזר ועד השנה שעברה שמנתי כ- 40קילו מתוך ה-52 שהורדתי והכל היה שחור.

ולא סתם את הנ"ל כתבתי בשורות קצובות וקצרות.

השנה שעברה הייתה שיא השפל והעצבות. שיא הכאב. שיא חוסר האונים. מצד אחד - השכל מזהיר וחוזר ומזכיר כמה ארוכה הייתה הדרך שעברתי, מנפנף בהשקעה הרבה ( בהקפדה על התפריט, על הליכות, סטודיו סי, בדבקות שאפילו סוזן פאוטר הייתה יכולה להתקנא בה), אך למרות כל ההסברים הנ"ל, בפועל- שמנתי.

אני מוכרחה להתייחס, במאמר מוסגר, לעניין נוסף: בתקופה המאושרת של הרזון (יחסית)- בנים התחילו איתי לעתים קרובות. זה היה ממש מוזר. פתאום יותר דייטים, יותר הצעות, יותר עניין מצד בעלי כרומוזום Y והכל נראה אחרת. גם דרדור דתי מבחינת שמירה על גדרי צניעות ואיסורי נגיעה חל בתקופה ההיא כי פתאום... רוצים אותי. עד אז היה קל לי להתמודד עם האיסורים האלה כי לא היה מי שרצה לגרום לי לעבור עליהם...

התופעה הזאת הדהימה אותי. הפליאה אותי, הייתה חדשה לי. אני, א נ י , נחשבת נחשקת!

באמצע השנה שעברה, שנה נוראית מבחינתי, שנה של רגרסיה בכל תחום- רציתי למות.

בכל יום הייתי חוזרת לדירה שלי ובוכה. פשוט יושבת על רצפת החדר כמקוננת- ובוכה.

גם המורה הנערצת שהייתה בי- נעלמה.

בעבודה החינוכית תפקדתי גרוע ביותר. בבוקר הייתי מגיעה בקושי מסורקת. חמורת סבר. עיניים כבויות. כבר אמר לי אז מי שמכיר אותי כטיפוס חייכן שהעיניים המאירות שהיו לי, עם החיוך שמכווץ אותן והן הופכות לסיניות יותר משהן בד"כ- כבר לא נראות אותו הדבר. הזיק ההוא לא שם. כל מה שסימל אותי מאז ומעולם- כבר לא היה שם.

בשיחת אמצע השנה ראש האולפנא שלי אמר שהוא מרגיש שאני לא חיה את המקום.

פרצתי בבכי ועניתי לו שאני לא חיה.

באחד הערבים הייתי במטבח של הדירה והיה שם המכסה של קופסת השימורים ההיא ורציתי לחתוך את הכל. להפסיק את הכאב. לעצור את העצבות שלא הצלחתי לנצח.

(ומי ששואל למה קופסת שימורים- אענה קצרות. הסכינים באולפנא לא חותכים...- סרקאזם מתוך דיכאון, כבר אמרתי?)

אבל קמתי משם.

דיברתי עם חבר יקר שהיום הוא נשוי לחברה שהכרתי לו (את שניהם זכיתי להכיר מהנט) והוא בפירוש הציל את חיי.

ידעתי שהתחום שבו אני חייבת לעשות משהו צריך להיות התחום החיצוני. נסיוני הראה לי שיש לו השפעה רבה על הצד הפנימי שלי.

ראיתי שאין בי כוחות לשחזר את אותה אנרגיה שהייתה לי כשעשיתי את הדיאטה ההיא והחלטתי לעבור ניתוח.

באיזור יום העצמאות, יום ההולדת שלי- נקבע לי תור לניתוח בשיטת ה"לה פרסקופיה" - טבעת שמורכבת על פתח הקיבה ומגבילה את כמויות האכילה.

הרבה סביבי היו נגד. לא הבינו את התלות של שני הגורמים, הפנימי והחיצוני, אחד בשני. הבחור שדיברתי איתו לאורך כל התקופה ההיא היה בעד וגם ליוה אותי בכל מה שקשור להקשבה.

אני כיום שוקלת כ-35 קילו פחות. תודה-תודה לאל.

:)

אני שמחה, אוהבת את הכיתה שלי ומאושרת בעבודה.

טוב לי.

אם יש פה מוסר השכל? לא... לא בטוחה. אני מניחה שלכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד עם משברים. הבכיות והצעקות שלי אל הבורא מצאו מענה והיו שליחים, אנשים טובים, שסייעו לי והצילו את חיי. ממש.

כל זה אמור להיות פרומו לפוסט שיעסוק , איך לא, בבעיות שלי עם בני המין הפחות יפה (ופחות אינטיליגנטי ופחות רגיש ובאופן כללי פחות...- סתאאאאם). יש לי עוד לספר. אני מניחה שנדבר על זה בהזדמנות אחרת.

בינתיים- שבת שלום שתהיה!

פנסאית שלכם.