אתה בטח שואל את עצמך איך אני יכולה לקרוא לך אהוב עוד לפני שאני מכירה אותך...
נו, טוב, את הנטיות שלי למטה פיסי אתה מכיר.
אני מדברת איתך כל ערב. מספרת לך. חולקת. אומרת.
למדתי לאהוב אותך וברור לי שאתה אהובי עוד מקדמה דנה.
רציתי לשתף אותך במחשבות שאינן מניחות לי לאחרונה.
הרהורים כואבים שאינם מרפים וחוזרים ומציקים ופוצעים.
מה ישאר ממני כשתגיע, איש שלי?
מה יוותר לי לתת לך מכח אהבה עצומה שאני חשה כיום אך מכיוון שהיא לא מוצאת את ביטויה היא מתנוונת?
אני יודעת מה תמצא.
תמצאני-
אבודה, בקועה, גלמודה, דוויה, הומיה וזנוחה, חנוקה, טרודה, יחפה, כתושה, לעוסה, מחוקה, נטושה, סתורה, עייפה, פצועה, צרודה, קרירה, רחוקה, שחוחה, תשושה...
ואת הבובה המסמורטטת הזאת, את הגויה, תקח?
הרי עם כל הסגולות שמייחסים לקשר בין אישה לאיש- להפיח בי רוח חיים לא תוכל.
כל לילה שאני מצליחה לצלוח לבד מותיר בי רשמים קשים שניכרים בי כחריצי קמטים על פני אדם מזדקן.
את העצבות שבי אני לא מצליחה לנצח.
את הכאב אני לא מסוגלת להמיר בתחושות משמחות יותר.
ואם כן- זה מזוייף, זה חולף, זה לא אמיתי.
אני רוצה לתת לך אותי הכי ´אני´ שאפשר.
הכי טובה שאפשר.
הכי ראויה שאפשר.
ואין בי את הכח להציל.
<-><-><-><-><->
בנפש חפצה
הענקתי לך
את פרח אהבתי.
אולם אתה
אולי בלי דעת
אולי בלי משים
אולי בלי...
תלשת עלה אחר עלה
מכותרתו
מתפארתו
וכשהגעת לעלה האחרון
נשאר רק
"לא אוהב"
ומה נשאר לי לתת לזה
שבאמת יאהב?
היסתפק בגבעול מיותם ויבש
או שמכח אהבתו הוא
אתחדש ואפרח בשנית?
(סיון התש"ס)
<-><-><-><-><->
זוכר, איש שלי?
זה נכתב מזמן.
ומאז...
הכל אותו הדבר.
הכל-הכל אותו הדבר.
פנסאית, כבויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
