רק כדי להאיר

שושן שמח .

*

בשבוע שעבר הייתי עמוק בטירוף של טקס הכתרת רבנית פורים. לכופרים שביננו, מדובר בתקופה שלפני פורים בה כיתה י"ב מעלה הפקה, שהיא למעשה ההפקה המרכזית של השנה, יותר ממסיבת הסיום אפילו. בסוף המופע מוכתרת רבנית פורים (אם זה בישיבות- מוכתר רב פורים). מקובל לעשות את ההכתרה בתחילת חודש אדר ואז בשבועיים שעד לפורים בית הספר מתנהל על פי חוקי הרבנית וכיתה י"ב, שכן בפועל היא הופכת להיות מנהלת בית הספר.

יש חוקים משעשעים, תקנות ופעילויות מהנות, אין מבחנים ו/או עבודות בתקופה הזאת, שהשיא שלה הוא מסיבת פורים לאחר קריאת המגילה.

בבתי ספר אקסטרניים זה פחות מלבב, ככה שההכתרה בבית הספר הייתה יום לפני שיוצאים לחופשת פורים וחוץ מהמופע והכתרת הרבנית אין הרבה ריגושים.

עם הבנות העלנו את FAME. וממש כמו שהמורה החביבה, מיס לידיה גראנט אמרה שם, שילמנו בזיעה. ובדם ובהרבה דמעות.

אבל עבר ועבר יפה ומכובד וכולם נהנו ואין שמחה ממני לחזור לשגרת המבחנים- עבודות- לימודים.

*

אתמול הייתי בבית.

בכל שנה כנהוג וכמקובל - אמא אפתה וטרחה סביב המשלוחים ואני אורזת יפה ויוצאת לחלק.

ואז יש סעודת פורים משפחתית וגדולה.

זהו ש...

דיתי הייתה עם ילדי המשפחתון שהיא מנהלת. אחותי הבכורה ומשפחתה היו בבית חמותה (סעודת פורים ע-נ-קי-ת, שנמשכת כמה שעות טובות). אמא ואני היינו לבד.

הייתי מרחמת על עצמנו אבל היה אירוע אחד שבאיזשהו מקום הביא אותי לחשוב ש... בסדר. בסך הכל פורים לנו וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ועיקר.

בבוקר, אמא הכינה "ספינג'" (מאכל דיאטתי מוכר בקרב עדות המזרח) למתפללי בית הכנסת. בינתיים ניקיתי הבית וכשיצאתי החוצה לרוקן אשפה ראיתי את מטאטא הרחובות, איש מבוגר, מנקה ממש מתחת לחלון המטבח שלנו, שממנו יצאו ניחוחות הטיגון.

חזרתי פנימה לקחתי ספינג' בנייר סופג ("יופי, סופסוף את אוכלת משהו") והוצאתי לאיש החוצה.

הוא לא ממש דיבר עברית. אמרתי "פורים שמח" והושטתי לו.

הוא חייך. אמר תודה, והמשיך במלאכתו.

כשחזרתי אמא חייכה (היא ראתה מהחלון את המתרחש) והזכירה לי את הפורים ההוא שדיתי החליטה שזה לא בסדר שאנחנו משקיעים רק ב"משלוח מנות איש לרעהו". מה עם מתנות לאביונים?

והנה הסיפור, בקצרה:

באחד מימי הפורים של אמצע שנות התשעים, החליטה אחותי היקרה שזה לא עסק לקיים את מצוות החג רק עם החברים של המשפחה ושחשוב פי כמה לשמח את מי שאין להם כלום.

היא הכינה כעשרה משלוחי מנות ארוזים יפה, עם איחולים משמחים לחג, ויצאה מהבית.

"לאן תלכי עם זה?"

"נו, לכל האלה שפושטים יד בתחנה המרכזית ובכניסה לקניון".

לאחר שעה חזרה עם סל המשלוחים מלא.

"???"

"יש התרעות לפיגועים. אין אביון אחד ברחוב! אוף!".

"מה אוף?" אמר לה אבא שלי "אין אביון אחד ברחוב זו סיבה למסיבה, לא?"

אז במקרה, השנה, היה לי פורים קצת שקט. אולי היה כדאי שיהיה כזה אחרי התקופה הסוערת שהייתה לי.

לשמחתי לא כל יום פורים (כזה).

לשמחתי אנחנו לא נצרכים למתנות לאביונים.

*

מחר מסיבה ואני...

הפתעה :)