הכי היא יודעת לתקן לבבות.
כמו ששמעתם.
כל שברון לב מכל סוג שהוא, או חבורה או פצע - היא מתקנת.
מאחה את המרקם, מחברת בין הקרעים.
לרב היא מצליחה להעלים לגמרי את הפגם. לטשטש את שרידי החתכים והשריטות עד כי היו כלא היו.
בידיים מאומנות היטב היא מפעילה, כבמטה קסם, את סגולות הריפוי שניטעו בה.
והלב המקולקל מתחיל לפעום שנית. לחוש. לשמוח. להתפלל. לאהוב.
פעם אחת, כשניסיתי להבין כיצד... הצצתי לחדר עבודתה בעת "תיקון" חצות, ראיתיה רוכנת מעל לקופסא יקרה, מוציאה מתוכה חלק קטן ומרכיבה אותו על הלב שהיה מונח מולה ומיד התחיל לפעום בהכרת תודה.
הצצתי בה שנית, ושוב על קופסת המתכת שחבקה בידיה.
וידעתי.
אלה היו הרסיסים
של לבה.
שמעתי באוטובוס היום את השיר "הגברים בוכים בלילה".
פלאשבק:
חזרנו לישיבת מדריכים לאחר ליווי חניכים הבייתה מפעילות מוצ"ש.
מהקומה השלישית של בניין תלת קומתי מקולף טיח, נשמע פתאום השיר הזה.
מבט קצר שלך אלי...
"מה אני אגיד לך... הרבה גברים יבכו כשאת תתחתני".
חייכתי במבוכה ואני משוכנעת שלחיי להטו אז בתכלית הלהט.
מאז חלפו השנים.
אתה, שהיית אהבת חיי במשך שנות התיכון- נישאת לבחורה הכי מוצלחת בסניף.
אני עיצבתי את הכתובה.
עוד לא יצא ל"הרבה גברים" לבכות בחתונה שלי כי טרם הספיקותי, כידוע.
אבל בחתונה שלך, אני יודעת על אחת,
שפרשה הצדה בסיבוב הריקודים השלישי.
ובכתה.
אולי הגיע הזמן לכבות את "פנסאית".
מכירים אותי מידי.
בגלל העובדה הזאת אני לא כותבת הכל. לא מספרת כמעט כלום.
אולי "הם" יקראו וידעו.
כן... יכול להיות שצריך לסגור את הבלוג.
או אפילו להתחיל משהו אחר, ושם- לספר ללא פחד.
גם ככה הכל כאן אצלי, כבר תקופת מה, לא ממש מאיר...
גם ככה הכל כאן אצלי, כבר תקופת מה, מאוד אותו הדבר...
מורכב ועצוב שבא לבכות.
ה צ י ל ו.
אסתר שמיר שואלת את עצמה ואותי
מה יהיה "אחרי שהשמש תשקע"?
ואני מקשיבה למלודיה
לצלילים,
למיתרי הגיטרה שמשתלבים בהרמוניה מדהימה עם המילים.
מתמכרת למוסיקה
מביטה בנוף
וחושבת
שכשהשמש שוקעת כאן-
היא זורחת במקום אחר.
ולהיפך.
אוי, אבא שבשמים...
"מקצה הארץ אליך אקרא בעטוף לבי, בצור ירום ממני תנחני"...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
