רק כדי להאיר

טוב האמת היא שאת הפוסט הזה תכננתי כבר בדרך לדירתי הצנועה מביקור בבית הורי שמעלה כעת אבק שיפוצים (פירקו לי לגורמים את החדר שלי מילדות!) אבל לא תכננתי שזו תהיה הכותרת שלו.

ומעשה שהיה כך היה:

אתמול בשעת לילה מאוחרת, כשכבר נמאסו עלי נסיונות העיצוב של הבלוג שלי שידע שינויים ויזואלים משל היה תלמידת תיכון מתבגרת: פעם פריקי, פעם קיטשי, פעם בולמי ופעם אנורקטי- אבל לרב הוא היה של מדריכה בבני עקיבא: צבעי גלידה מחרידים וציורי פנסים ויקטוריאנים. נכנסתי לדיכאון עמוק מיני ים.

נשבר לי כבר.

הלשונות הרעות במרחבי הבלוגוספירה סיפרו לי שיש איזה אחד, פסיכופט, שיכול לעזור לי בעניין.

שלחתי לו אימייל בזו הלשון:

"או קיי, סייקו, באתי כי אני נואשת...

לפני שאפצח בתיאור מצוקותי ואספר לך את אשר על לבי- אדרוש בשלומך.

אין קול ואין עונה.

נכנסתי לבלוג של הפריק וראיתי שיש שם את תיבת המסרים.

הצקתי שוב:

היי, סייקו, יש לך אימייל. אל תדאג: תוצאות הדי אנ איי הוכיחו שאתה לא האבא.

זה כבר עורר את הפסיכופט. תוך כמה דקות הוא אצלי באי מייל עם הוראות ענייניות (טוב, הוא כבר רגיל) ובמשך לילה שלם חיפשנו תמונות ראויות לעניין הדקורציה של בלוג כשלי (טוב, הוא חיפש, אני רק אמרתי לו "לאאא! מה זה התמונה הזאת? אתה פסיכי?")

תאמינו או לא הוא אהב את התמונה פה למטה משמאל, עם הברווז. הכניס לי אותה למרות שציינתי בפניו את הבעתה שאחזתני למראה הברווז הזה.

נראה כמו צעצוע קטלני בסרטי אימה אמריקאים.

אבל הוא היה כזה בסדר- אז הרשתי לו בכ"ז.

אז הנה אני, פנסאית החדשה, אחרי מתיחת פנים, צבע, פחחות ושפכטל.

שמתי בפוך עיני ואני כאן איתכם במצב משופר (אני מקווה שאהבתם).

ועכשיו- הסורפרייז:

שבתי לדירה ברב עוז ועיזוז והנה מנשר מאדם המתכנה פלוני אלמוני:

"הלו פנסאית!

אין לי ספק שהכל בזכותך, פסיכו.

ראו את הבלוג, הסתנוורו מהפנסים, נבהלו מהברווז, נכנסו לקטטוניה מהזומבי שם בכותרת- והחליטו להשקיע בי יותר...

אז מה אתם אומרים? שווה?

פסיכו, שים פה את הניאונים שלך- הפירסום מגיע לך בהחלט.