רק כדי להאיר

FUSID זו תרופה משתנת.

אחרי פסח רווי מצות, הסתבר שגופה של אמא רווי מים ובגלל זה הנפיחות. אז נתנו לה FUSID ושאר חול המועד עבר עליה בשלווה יחסית.

ואז ביום המימונה, כטוב לב חצי מדינה במופלטות היא, במקום לרבוח ולסעוד, הלכה לבדיקה שגרתית, ביקורת במכון הלב, והוחלט שיש צורך להתאים לה תרופה לבעיות הלב שלה, דיגוקסין.

כדי לראות את ההשפעה של התרופה עליה קבעו הרופאים שצריך לאשפז.

אז ביליתי את השבת בחדר אישפוז 5, פנימית ח', בבית החולים האוניברסיטאי- סורוקה.

פעם-פעם, כשהמחלקה הזאת הייתה כירורגית א', והיו לה מרפסות - הייתי שם בעצמי לצורך ניתוח.

עכשיו סגרו את המרפסות והפכו אותם לחדרים נוספים כדי שלא יהיו שום זקנות במסדרונות.

זה כמובן לא עזר.

הזמן בבית החולים מזדחל בעצלתיים. סליחה. מזדחל זו פעילות זריזה למדי. למעשה לעתים היה נדמה כאילו הוא עומד מלכת.

כשסיימתי את העיתון שלי החלפתי עם מאושפז אחר. העסקה לא ממש השתלמה לי: תמורת "מעריב" ללא מדור דרושים, קיבלתי "המודיע" עם כתמי אוכל שאינם ניתנים לזיהוי.

בשאר הזמן קיללתי את עצמי ששכחתי את הספר לקריאה מונח בבית או שניסיתי להרדם על הכורסה.

כשלא הצלחתי גם בזה החלטתי לספור את הטיפות שנופלות לאיטן לתוך העירוי של אמא ולנחש עפ"י הקצב מתי תתרוקן האינפוזיה.

האקט הזה הזכיר לי למה FUSID זו תרופה משתנת.

אמא דווקא בסדר גמור.

מציצה מידי פעם במעשי החולים האחרים ומודה לאל על מזלה הטוב לעומתם.

וה"רומיז" של אמא...

יש את ההיא שכל שלוש וחצי דקות (מדוד. היה לי זמן לבדוק את העניין) צעקה: אחות! אחות! ואם האחות לא באה אז היא קיללה ברוסית את כל יושבי בית החולים.

היו שתי קשישות שקטות לחלוטין ומכולן הן אלה שגרמו לי מידי פעם לברוח לשירותים ולבכות את נשמתי כי מה שהן לא אמרו קראתי בעיניים הכבויות, בפנים המקומטות, ובשיער המדובלל שפעם היה שיער של אישה יפה.

יש את הבדואית שכל המלל שהיה לה לחלוק איתנו זה צמד המילים "כללית מושלם". לא משנה מי בא ומה נתבקשה לעשות, התשובה הייתה "כללית מושלם".

היום אחר הצהריים הגיעה זקנה עיוורת, שכנראה זיהתה צלליות כי בכל פעם שעברתי לידה היא קראה בשם של הבת שלה (קלודין) וסימנה לי להתקרב.

נבצר ממני להבין מרוקאית אבל זה לא היה משנה. מה שלא עשיתי כשהתקרבתי אליה, אם זה להיטיב את הכרית, או לסדר את השמיכה, או להסיט את הוילון- היא הייתה מרוצה. העיקר שקלודין פה.

אז הלכתי לשירותים עוד פעם ("אל תשבי על האסלה!" כן, אמא. זה בדיוק המקום שבו אני מחפשת לשבת...). על הדרך גיליתי אלרגיה לסבון בבית החולים. הידיים שלי מתקלפות כאילו הייתי בסוף שבוע פראי על החוף באילת.

כשחזרתי מצאתי את הדוד הצעיר שלי, כולו חיוכים, מתבדח עם אחותו.

"נו, גיתי, מה המצב?"

"אתה יודע... כללית- מושלם. זה הפרטים שמבאסים רצח".

כיף לראות את אמא מחייכת. עוד יותר כיף- כשזה בנסיבות האלה. היא, איך אומרים, מתלוצצת עם רופאיה. ועם חברותיה ועם כל מי שבא לבקר.

כי ב"ה היא יכולה לדבר ולראות, לשמוע ולזוז. היא יכולה לאכול עצמאית ולא רואים שום חוט של ריר משתשלשל מזוית פיה לתוך מפית נייר הקשורה לצוואר.

היא בסדר גמור, תודה לאל.

והדיגוקסין יבריא אותה, ככה אומרים. אבל רק אחד קובע, אתם יודעים.

בית חולים זה מקום סקסי רק בטלויזיה.

הדבר הכי אסתטי שראיתי כאן היו הפרסומות לשירותי מט"ב לקשישים. הקשישה בתמונה נראית כאילו היא נצר לבית המלוכה הבריטי. על המט"בניקית אין מה לדבר. וכולם מחייכים.

נראה אותם שמים את אמא של קלודין בפרסומת הזאת.

נה, על מי אני עובדת... הם מפרסמים שיודעים את נפשנו. מי יתן מבט נוסף בפרסומת לשירותי סיעוד לישישים ובה אמא של קלודין מריירת לתוך קערת האוכל?.

באופן מפתיע הזמן מארבע ל-חמש עובר מהר. אמא מקבלת את הדיגוקסין שלה והאחות שואלת אותי כמה שאלות על הקומדין.

שבת אחת ואני פארמאקולוגית מומחית.

עוד מעט יהיה חצות והתאריך יתחלף ל-23 לאפריל. כרגיל הלועזי מקדים, בעוד העברי מעניק לי ימים נוספים של חסד. של 'עדיין בשנה הקודמת'. של 'עדיין לא זקנה'.

מישהו אמר לי שמגיל 30 יום הולדת לא "חוגגים", אלא "מציינים".

חשבתי על הדברים שלו השבת ואמרתי לעצמי שאני אמשיך לחגוג את ימי ההולדת שלי, ולמעשה כל יום שאני עוברת עלי אדמות,

ללא FUSID או DIGOXIN, או CUMADIN...

שבוע טוב שיהיה.

אה, במסגרת המאמצים להעביר את הזמן גילגלתי לי בראש את היצירה הזאת, שהיא לענ"ד מהטובות שביצירות "צורה". יוצר אחר טען בפסקנות שהיא "היצירה הכי טובה באתר. נקודה". הגיוני שהוא צודק.

תקראו, תקראו.

ואז תרצו לקרוא שוב.