רק כדי להאיר

(משהו מט"ו באב האחרון, לרגל המקבילה הגויית. תהנו):

המלצר היום הוסיף לחשבון הקפולסקאי גם דף כזה, ורוד, עם לב ואיחול. "חג אהבה שמח".
יפתח קימט את זה לאוירון עם שלושה פורפלורים ואני חישבתי כמה כדאי לתת למלצר ההוא על האדיבות.
הגיע לו כמה מליון אבל התקציב איפשר עשרה שקלים.
אבל למעשה אחרי שהוא הביא לי ת'לב ההוא- חשבתי שלא מגיע לו כלום.
קיבלתי הרעלת לבבות מהקניון הזה.
אם יפתח היה פחות עייף הייתי שולחת אותו להפוך את כל שלטי הלבבות פה להליקופטרים, ולהעיף אותם לקיבינימאט.
אבל הסרט והשלוש מאות חמישים פעם במעלה ובמורד המדרגות הנעות התישו אותו, שלא לדבר על הדודה שלו שעמדה על סף עילפון.
גם כן בילוי לט"ו באב: צפיה בסרט "חזרזיר" (כן, ההוא מפו הדב) של דיסני עם פעוט בן חמש שהוא גם אחיין שלך. רומנטיקה טובה מזו לא תתואר בספרים.
נו, שויין. לפחות לא אולצתי לחזות בסרט קיטש מבית היוצר של בורינגווד עם כל מיני זוגות שנמרחים אחד על השני. באולם הקולנוע, הכוונה.
טוב אני צבועה. אם יש מישהי שהולכת לסרטים כאלה מצויידת בערימת טישואים ודלי פופקורן, כדי שיהיה את מה לחבק ברגעים המיועדים לזה- זו אני.

ועכשיו בא לי לשפוך את הקנקן מים פה על הזוג מימין.

יפתח משחק עם בלון פו הדב שקניתי לו. מסכן, הוא רצה את האופציה השניה, פו הדב עם לב- אבל הדודה המכשפה שלו אמרה לו שפו בלי לב זה יותר אותנטי ובכלל לב זה של בנות.
לא בטוח שהוא הבין מה זה אותנטי אבל הטיעון של הבנות שיכנע אותו בהחלט.
אחרי שיצאנו מהחנות הוא שאל אותי אם "קניון" זה בת כי הכל לבבות. אז החלטתי לעטות עלי את איצטלת הדודה טובה כי הייתי מספיק צינית להיום ואמרתי לו שזה חג האהבה ולכן כולם לבביים. הוא עשה פנים של מבין דבר וחייך לאיזו פרחה קניונית עם סלסלת ממתקים. בצורת לב, אלא מה...

הזוג לידי קם סופסוף ואני בדרך לסיים את האייס קופי. רז, המלצר, חזר לשאול אם הכל בסדר ועניתי שכן.
"הוא כיסח ללב את הצורה, הא?"
חייכתי.
"זה כי לא הייתה ללב הזה לגיטימציה. אתה מבין? הוא די מבוזבז עלי..."
"למה מבוזבז?"
"כי... אתה יודע. בכל זאת אני פה עם אחיין שלי בן החמש... תאחל לי שבפעם הבאה תהיה ללב הזה סיבה להיות מונח מולי בלי שמישהו כמו אחיין שלי יעשה בו שפטים" קרצתי בשובבות.
"אני מאחל לך שזה יהיה כבר הערב" חייך המלצר חיוך מהחיוכים האלה שמבקשים נדיבות במתן התשר ואני, בתגובה, חייכתי חיוך של "נראה באיזה מצברוח אני אהיה בזמן התשלום".

בשעה שלוש וחצי, אחרי סבב שני של עינוי ספורטיבי באיזור הדרגנועים, אמא של יפתח באה לקחת אותו חזרה הבייתה.
והוא, הילד הזה שלא סובל נשיקות, חייך ואמר "תודה" והעניק לי נשיקה אמיתית (לא מהמרפרפות שלו) והפטיר: אני אוהב אותך תמיד. לא רק בחג האהבה.
ואני רציתי לבכות מאושר.