רק כדי להאיר

"יוסי... כמה אחוזים מהבגרות בהיסטוריה יש לחלק של השואה?"

"אם אני לא טועה משהו כמו שלושים - שלושים וחמישה אחוז" הוא הרים גבות כתחליף לשאלה שרצה לשאול.

"אה, יופי. מצויין. זה אומר שאם אלמד טוב-טוב את שאר הנושאים, עדיין אוכל לעבור את הבגרות בציון סביר. תודה" עניתי ופניתי ללכת.

יוסי, שתפקד גם כמנהל הלימודי באולפנא שלי, מיד אמר:

"מיידלה, חזרי בבקשה לכאן. מה העניין הזה? את מוכנה להסביר לי?"

"אני... אני לא יכולה עם השואה"

*

בבית הספר היסודי שלי, מידי יום שואה, היו עוטפים את קירות אולם הספורט בבד שחור ומציגים רצף של תמונות מחיי היהודים באירופה בזמן המלחמה.

"מחיי היהודים", כמה משעשע.

הרבה יותר נכון לומר "מהמוות היומיומי של היהודים בגיטאות ובמחנות"

אבל אני הערמתי על המורה. דילגתי על התמונות ישר לסוף התערוכה, שם היה מצויין בגדול "...והגבורה".

שם ראיתי את הפרטיזנים, את שיחרורי מחנות הריכוז וההשמדה בידי בעלות הברית, והמעפילים. גם תמונות של מחנות המעצר בעתלית שאיכשהו נכנסו לתערוכה שמחו אותי ("המורה, עתלית זה בארץ, נכון? כאילו.. זה בישראל, לא בגרמניה. הם בבית, כאילו...נכון?")

אבל לא רציתי לראות שואה.

בכיתה י"א כבר לא הייתה לי ברירה. יוסי איים עלי שהוא מגיש אותי ב"נכשל" אם אני לא נכנסת לסדרת השיעורים שיעסקו בשואה.

שרדתי אותם. מידי פעם נתן לי המורה הדגול שלי להיסטוריה מבט תומך.

הקושי הגדול היה דווקא בסוף. כשלמדנו על מצעדי המוות. שם כבר דוק הדמעות ששכן דרך קבע בעיני התפרץ סוף סוף ויצאתי מהכיתה.

אבל הצלחתי להתמודד עם הצורך להמלט. הרצון החזק יותר היה, מסתבר, לדעת עוד. לנסות להבין.

והיום... היום אני מורה להיסטוריה בעצמי.

לא, עדיין לא הבנתי.

*

ברכבת מבאר שבע לנתניה הבטתי בנוף הארצישראלי המוכר ובה בעת טויתי גדרות תיל בין עמוד תאורה אחד למשנהו. מקשיבה לשקשוק קרונות הרכבת שנשמע אחרת מבכל יום רגיל. מביטה במפגשי המסילות המתקרים לנו מידי פעם בנסיעה.

וניגנתי לי בראש כינורות יהודיים.

צלצול הסלולרי עם הרינגטון ההוא של שרית חדד בישר לי שמישהו תותח ואין-אין עליו וניערתי את ראשי. מתעוררת.

זה היה הזוי כמו לקט פיספוסים בתוספות הדי וי די של הסרט "הפסנתרן".

*

הפסנתרן...

חזרתי אתמול מבית החולים לבית ריק.

חויות החולים והקשישים והכאב נספגו בי יותר מידי אז הרשתי לעצמי לדלג היישר ל"סטאר וורלד". אין להם שואה. היה להם "מופע שנות השבעים".

אחרי חמש דקות כבר לא יכולתי  וחזרתי לזפזפ בחוסר מנוחה בין הערוצים.

קטעי עדויות, קרעי פנים, עיניים, שפתיים, שיער. טלאים טלאים של סיפורים.

עד לסרט ההוא, עטור הפרסים, של רומן פולנסקי.

דווקא הייתי שוות נפש מול שטפי הדם שפרץ מראש הגויות הירויות, מול שדפון הגופות, מול הזוועות שגם התמונות האותנטיות מ"שם" לא מצליחות להעביר.

נשברתי כשהוא גרר איתו את קופסת השימורים שמצא- לכל מקום. גם מול הנאצי שגילה אותו בבית ההרוס ההוא וביקש ממנו לנגן.

קופסת השימורים על כנף הפסנתר- והוא מנגן.

קופסת השימורים בין ידיו- והוא מראה לקצין היכן בדיוק הסתתר.

קופסת השימורים מחובקת על ידו - והוא במבט חלול מסביר לנאצי מה מעשיו שם בבית ("אני מנסה לפתוח את הקופסה").

"חגית, תרגעי, את שומעת. תרגעי! זה אדריאן ברודי. הוא קיבל אוסקר כי הוא בהחלט משחק נהדר. הוא מחייך ביומיום. הוא נראה אחרת בדרך כלל. הוא הדביק נשיקה להאלי ברי מול מליוני אנשים כשהעניקה לו את הפסלון המוזהב מטעם האקדמיה!"

*

בכל יום שואה יש את השלב הזה שאינני יכולה עוד ואני עומדת קמוצת אגרופים מול אלוהי.

רבי נחמן מדבר על "עזות שבקדושה".

לא יודעת כמה קדושה יש בה, בעזות שלי.

אבל הרגעים הללו עם קופסת השימורים צפו ועלו בי היום כשעמדתי בצפירה ליד תחנת האחיות בפנימית ח' בסורוקה. ובכיתי בקול גדול והאחיות בלבן הביאו לי מים ואמרו שאמא תהיה בסדר.

אז- עמדתי מולו בעזות.

כי אנחנו, העם הנבחר, האמנו בו ועודנו מאמינים. גם אלה שטוענים שלא. בחביונות הנסתרים שלהם- אפילו שאינם שומרי תורה ומצוות- הם מאמינים. אלתרמן קורא לזה "הנקודה היהודית".

נו, אבא? מה עשית אתה מול זה? אנחנו מאמינים בך ואתה?

האם אתה מאמין בנו?

*

בעוד יומיים מבחן לכיתות הבנים שלי.

מבחן בנושא השואה.

מקלידה שאלות בנושא קידוש החיים וההתמודדויות בגטו ונזכרת בשאלה של התלמיד ההוא שלא הבין. הוא באמת לא הבין איך נתנו היהודים שיקרה להם כזה דבר. איך? א י ך?

"יניב, אני נתקלת בשאלה כזאת בכל פעם שאני מלמדת את הנושא" עניתי לו "וכמו תמיד גם עכשיו אומר שאני ממש שמחה על השאלה הזאת"

"שמחה?" תמה "מה יש לשמוח?"

"מכיוון שזה אומר, יקירי, שחיי היהודים בתקופה הנוראה ההיא והתנהגותם כל כך לא נתפסים בעיניך כי אתה לא מכיר מציאות של גלות. שנולדת לחיים של חירות. שהדרך להיות עם חופשי בארצנו כמעט לגמרי סלולה".

בראש שלי אני משחזרת את הסיטואציה ההיא ואני מחייכת לעצמי.

אז מה, אבא?

כנראה שאתה בכל זאת מאמין בנו.

*

לאה גולדברג, על בסיס המחזה שלה, "בעלת הארמון", כתבה גם את השיר הנפלא הבא:

האמנם,

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.

ומחשוף,

ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת

או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת,

ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע

וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.

ופשוטים,

ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.