רק כדי להאיר

בשנים האחרונות, מידי יום זכרון, כשאני עומדת בצפירה, אני מקדישה כמה שניות לחיל ספציפי אחד.

לא, הוא לא קרוב משפחה שלי. אף פעם לא ראיתי אותו ולא הייתה ביננו היכרות ולו שטחית.

שמו נחקק בזכרוני מהרגע שנפל ובאובססיביות בלתי מוסברת מצאתי את עצמי חוקרת כל בדל כתבה שנושא את השם הזה.

סביב האירוע שבמסגרתו נפל היו מספיק כתבות ודיווחים בשביל להעניק לשם שלו גם פנים מחייכות, ומאפיינים, וסיפורים והיסטוריה.

בהמשך, עם הקרנת הסרטים הביתיים כבכל יום זכרון, תרתי בלוחות השידורים וכשמצאתי את שמו- הקלטתי את התכנית שהייתה לזכרו.

דודו דותן כתב וחנן יובל הלחין ושר שיר לזכרו.

לזכר החיל שלי.

החלל שלי.

כך שמידי יום זכרון, בעת הצפירה או בין שיר נוגה אחד למשנהו, בין מחשבה אחת לשניה על חיילים ללא שם, אני נזכרת בו, בהרוג הראשון שפורסם שמו לאחר אסון המסוקים: קובי בן שם.

*

בשבת הקדמנו לי את מסיבת יום ההולדת המשפחתית כי דיתי , כמנהלת משפחתון (סיפרתי לכם שהיא כמו אמא חד הורית במשפחתון?) צריכה להיות עם הילדים שלה ביום העצמאות.

בטיולון שיפתח ואני עשינו בישוב הוא שאל אותי:

"אז אם את כבר בת 32 ואת לא מתחתנת, למה את לפחות לא הולכת לצבא?"

הסברתי לו שאת הצבא שלי כבר עשיתי.

הוא המשיך ללכת בשקט, מהורהר, ואז אמר:

"אני לא רוצה ללכת לצבא".

"למה, יפתחוש? לא מתאים לך..."

"אני לא רוצה לראות את החברים שלי מתים".

*

אצלי בבית, למי שתוהה, מונפת בגאון שרשרת דגלי המדינה (ותודה לבנק הפועלים) יחד עם דגל אחד גדול שמתנוסס מעל לפתח הבית, כבכל שנה.

אני מניחה שזו התשובה שלי לכל אחי נפגעי ההתנתקות שתוהים האם לחוג את היום אם לאו.

כבר כתבתי את עמדתי בעניין בבלוגים/ פורומים כאלה או אחרים. לא מתכוונת לחזור על הדברים כעת.

כעת מתאבלת יחד עם שאר האומה על חללי צה"ל ועל ההוא, הפרטי שלי.

*

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו).

*

הצרות שבחוץ לארץ לפעמים אינן מסוכנות,

אולם הן מחלות של זקנה, של התנוונות.

הצרות שבארץ ישראל, יש שהן מסוכנות- אך חבלי לידה הן.

(הראי"ה קוק זצ"ל)