רק כדי להאיר

הנה סוד ויזואלי שאתם לא יודעים עלי.

אני שמנה.

לא-לא.

"שמנה" זה מה שדוגמנית צווחת בדמעות, בבוקר תצוגת אופנה במילאנו, אחרי ערב של הוללות בחברת תפוח עץ שלם(!), אגב מישוש צמיג דמיוני מול המראה.

אני ענקית.

דמיינו משהו בסדר גודל של הר.

צ'ארלס דארווין, אם היה נתקל בי כשעמל על מחקריו לבדיקת מוצא המינים, היה משנה את תורת האבולוציה שלו ומייחס את המין האנושי לממותה.

האינסטינקט הראשוני שמתעורר בקרב מי שנתקל בי הוא לצווח "!Save the whales" ולנוס על נפשו.

אם במקרה יוצא לו להשאר קצת לידי, הוא רואה שיש לווייתנים נחמדים, שלא אוכלים אנשים.

*

כל חיי הייתי במצב של עודף משקל.

תקופות מסויימות היה מדובר בעניין "פעוט" של עשרה- חמישה עשר קילו.

תקופות ארוכות יותר היה מדובר בעודף משקל שהיה פותר את בעיות הרעב של מדינות העולם השלישי.

ותמיד- גם אם היה קשה לי לעשות זאת מילולית-

תמיד התחבאתי.

לפעמים זה היה מאחורי כל בני השבט שלי בבני עקיבא, כשהנצחנו, בתמונות, רגעים מההווי של הסניף (נחשו על מה אני חשבתי כשכולם צעקו "צ'יייייז!")

במקרים אחרים ותדירים יותר- מאחורי פרוסת קרמשניט. ("פרוסה"... מארז שלם, אני מתכוונת),

לא אחת התחבאתי מתחת לפוך (זוגי, רק בשבילי), בחדר שלי באולפנא, יחד עם חפיסת רוזמרי במילוי קרם שמנת,

ובמקרים רבים אחרים הייתי מתחבאת מאחורי דמעות זעם וסבל, או גודש מחניק של כאב, נושאת תפילה שיסתיר לי את העולם הצוחק בחוץ, אך מעל לכל- שיסתיר לעולם הצוחק בחוץ אותי.

כי אני, טיפוס כעור ומגושם, יכולה רק להרוס את האסתטיות המושלמת של הטבע.

*

לפני שאתם פותחים בסערה את עמוד התגובות על הפוסט הזה ומקלידים בשצף קצף משפטים כגון "יאללה, יאללה, תפסיקי את נראית מאמם!", או "לכי- לכי, קשקשנית. שונאת את כל האלה שמדברות סתם", אני מבקשת שתקראו עד הסוף.

הפוסט הזה הוא אחד הפוסטים שהכי חשוב לי לכתוב.

~ לוקחת נשימה ~

בעיקרון, אני לא אדם חסר קורדינציה.

הייתי מגיל צעיר בחוג לריקודי עם והצלחנו, אני וכלל קילוגרמי, לחולל בחן ובקלילות לצלילי הרועה הקטנה שבגיא.

גם בריקודי השמחות הייתי משתלבת בעדינות ובהתאמה לא רעה לקצב המעגל.

ואז התחיל עידן האינדיבידואל.

כולם מקפצים איך שרוצים, כמה שרוצים, איפה שרוצים.

משתוללים, משתגעים, מתמכרים למוסיקה - ומשמחים את החתן והכלה :)

כאן מצאתי את עצמי מתקפלת לפינה שקטה וצופה ברוקדים. במקרה הטוב הייתי מצטרפת למעגל הדודות המקשיש שמדדה בצעדי "ושאבתם מים" החד גוני (וכמובן שהתבלבלו אפילו בזה).

אני לא יכולה לקפץ כתיישה.

זה לא בגלל שאני לא מסוגלת לעשות זאת. אני יודעת לעשות את זה לא רע. ניסיתי בבית. לבד. בחדר סגור. לצלילי דיסקים. תסמכו עלי- אני יודעת.

הסיבה היא העובדה שדינוזאורוס נקבי, מהסוג היותר אימתני, די חוסם את רחבת הריקודים ומסכן את רצפת האולם בדילוגיו, גם אם אין מדובר בפל-קל.

ואם זה גן אירועים הוא מעמיד בסיכון את אדמת כדור הארץ.

באחת ממסיבות הפורים לפני כמה שנים, המדריכה של הכיתה שחינכתי קיפצצה איתן בחדווה באמצע חדר האוכל של האולפנא.

היא לא אדם רזה בכלל. אבל עשה רושם שהיא לא יודעת את זה, או שלא אכפת לה.

הבטתי בה, משתוממת מהאומץ שלה.

ויודעים מה?

היא נראתה חיננית ומקסימה וזורמת ויפה והדביקה אותי בשמחה שלה.

זה אני הדפוקה.

לא מזמן שאלה אותי מישהי למה אני לא רוקדת באמצע עם כולם.

אמרתי לה שבראש שלי אני עדיין מצבור קילוגרמים מהלך עצום, שמוטב לו ולסביבה שישמור על שקט וימעט בתזוזות.

לאחרונה אני מנסה לשנות את זה. אבל לוקח לי זמן.

כי אני שמנה.

אני תמיד שמנה.

*

הפוסט הזה נכתב לאחר צפיה בתשדירי הפרסומת לריאליטי החדש "לרדת ובגדול".

אין לי שום טענות לקונספט. אנשים שמנים בחרו מרצונם החופשי להשתלב ביוזמה הזאת ובפרומואים רואים את היאוש של כל אחד, ובו זמנית, יחד עמו, את התקווה בעיניים. אולי הפעם זה יצליח.

ראיתי מספיק תכניות אירוח שעסקו בבעיה כבדת המשקל הזו. תמיד הגיעו אובייקטים שדמעו מול המראיינת הנוצצת שמחתה דמעה-מאמירת-רייטינג מול סיפורם הכואב.

מניחה שגם עכשיו יהיו כמה תיאורי חיים סוחטי דמעות. זה מוכר טוב.

אבל באמת שאני לא באה בטרוניה, למרות שמודל הריל טי וי זה עולה על עצבי.

אני רק מתפללת שהמנחים יהיו מספיק רגישים בשביל לא לרדת על מתמודד זה או אחר, לא לזלזל או להשפיל אותם. מקווה שהפתוי לרמוס כל שמץ של כבוד עצמי שיתכן ונותר בהם לא יקרוץ למארגני התכנית.

האנשים שהגיעו לשם סבלו די.

*

אני יודעת את זה, אחים שלי, סבלתם מספיק.

אני מאחלת לכם מכל לב שתצליחו להגשים את המטרות שלכם בעניין הזה ובכלל.

אומרים על השמנים שהם טובים במידות (לא רק של הבגדים). שהם בעלי אופי נפלא, טוב לב נדיר, חוש הומור ונדיבות (אנחנו מכירים את זה מקרוב, הא? אתם ואני יודעים שנעשה הכל כדי לשאת חן. כדי שלא ידחו אותנו).

אתם תרדו במשקל. תתגברו ותצליחו לעמוד במשימות. אם לא בתכנית הזאת, בפרוייקט אישי שיבוא לאחריה ותהפכו לאנשים יפים ונהדרים- מבפנים ומבחוץ.

לא. על מה אני מדברת.

ראיתי אתכם בפרומו. הבטתי עמוק לתוך נשמתכם וראיתי את האור שבעיניכם-

אתם כבר אנשים יפים.

*

"מה המידה שלך היום?" היא שאלה.

"קשה לומר...

ארון הבגדים שלי תמיד היה רלוונטי לי רק בחציו.

כשרזיתי- שמרתי את בגדי האקסטרה לארג' למקרה שאשמין.

כששמנתי-

החבאתי עמוק בארון את הבגדים היפים ההם, צרי המידות,

מחיתי דמעה נוספת, אחת מני רבות והתפללתי שאשוב לשם, לג'ינס מידה 40.

וחוזר חלילה..."