אני בחורה החלטית, אני.
ממוקדת, מנומקת, מאוד בטוחה במה שהיא רוצה.
יודעת בבירור כיצד תתנהל היממה הקרובה של שגרת חיי וחלילה לי מלשנות תכניות.
לכן היה ברור שאם אמרתי שאני לא מגיעה למפגש פו"פ של ארגון "מכירים" שנערך בל"ג בעומר בבירתנו הקדושה- אני לא מגיעה וימות העולם.
זה הוחלט ביום שישי.
במוצ"ש קיבלתי ידיעה שחברי וחברותי, בעיקר רייצ'ל היקרה לי כאחות, נרשמו ומתכוונים להגיע.
"מה כאילו... לא מתכננים מדורה או משהו?"
"לא. כל החבורה נרשמה ל'מכירים'". כל החבורה. במלעיל.
גם אני רוצה להיות שם.
"טוב אני באה".
ביום א' כבר נודע לי שלא מדובר ב"כל החבורה" אלא רק חלק. וזה כבר לא היה מלעילי.
"טוב, אני לא באה" סחתי לרייצ'ל.
"למה?"
"כי מה אני אעשה שם? פאדיחות להגיע לכאלה דברים. מילא אם כל החבורה תהיה".
"תבואי. נדבר שם. מתגעגעת".
"טוב, נראה".
בבוקר האתמול פסקתי נחרצות מול הראי שאני לא הולכת לדבר הזה. מה, השתגעתי? אגב כך מדדתי את מיטב מחלצותי כי בלאו הכי אני צריכה לנסוע לירושלים לפגוש את פנטה, תאומת נפשי, שזה אך חזרה מניו יורק עמוסת חויות וסיפורי זימה מהתפוח הגדול (תרגעו. מדובר בשופינג.)
על הדרך ביררתי עם פנטה את מידת החשק שלה לפעילות ל"ג בעומרית של חבורת רווקים.
"נראה לך שאני אלך לשם?!?" הזדעקה פנטה שג'ט לג לא עושה טוב לעצביה, שלא עושים טוב לתוחלת חיי.
"צודקת. נראה לי שזה יהיה ל"ג לרש".
אז נסעתי לירושלים מתוך כוונות טהורות לבלות ערב נעים בחברתה ואז לחזור הבייתה. אפילו פיג'מה לא הבאתי איתי.
כשלוש שעות לאחר הגעתי לבירה, עם סיום ארוחה מהנה ומרתקת (אין לכם מושג כמה סיפורי שופינג יכולים להיות משעשעים. פנטה, התגעגעתי!) נתתי איזו הצצה לשעון. השעה הייתה שמונה וחצי.
"פנטה, הבאתי איפור. בא לך לאפר אותי?"
"ידעתי. את, אין לך מילה" הפטירה לעברי כשקיפצצתי אחריה בחדווה לשירותי הנשים בבית הקפה.
עמדתי בגבורה גם בביקורת הקשה שלה על הרגלי האיפור שאין לי ("מי התאים לך את המייק אפ הזה?", "איך את הולכת בלי סומק, תגידי לי, איך?") והיא מצדה עמדה בסירובה להפצרותי.
מקץ שעה מצאתי את עצמי באיזור הגבעה הצרפתית, מטלפנת לרייצ'ל ומנחמת את עצמי שהאיזור מוכה פיגועים ואולי מישהו יתפוצץ לידי עוד לפני שאגיע למקום.
רייצ'ל הנחתה אותי והגעתי למקום.
"טוב אני הולכת" אמרתי לה מיד כשכף רגלי הונחה על קרקע רחבת הכניסה.
"את נוראית את! את תמיד עושה את זה! באה לעשר דקות ובורחת".
היא צודקת. כמעט. זה בד"כ שבע דקות.
האל הטוב סייע בפיתוח התבונה האנושית ואמש הודתי לו במיוחד על המצאת הסלולר: הפתרון האולטימטיבי להימלטות מכל מצב סוציאלי מביך.
מצאתי את עצמי מלהגת לפומית צולה המוחות ומקווה שאמא לא תחשוד בכלום. מזמן לא יצא לי לדבר איתה חצי שעה על שום דבר.
כשהיא שאלה "מה יש , יא בינתי, את חולה?" ידעתי שאני צריכה לחפש חבר טלפוני אחר.
אפעס, כולם היו במדורות שלהם או שהלכו ל... ובכן הם פה איתי.
טילפנתי לעצמי הבייתה ושמעתי את קולי המלבב במשיבון לצלילי אניה.
אגב הסתובבות סביב עצמי, סביב רייצ'ל וסביב אנשים מהחבורה קיבלתי רשמים על התכנית.
הרשמה. כיבוד. הצגה. סדנאות. פלאפל. שירה בציבור.
ההרשמה כללה תשלום סמלי, כתיבת פרטים אישיים (שם מלא, טלפון ומייל בעיקר). לאחר מכן הרשם היה מעניק מדבקה ועליה השם המלא להדבקה על החולצה.
התג הזה חשוב, מסתבר.
הענקתי לו את החיוך הכי פתייני שלי והוא הסכים לתת לי מדבקה ריקה.
בהתלבטות בין גולדה מאיר, הילארי קלינטון ונינט טייב, נינט לקחה בגדול.
טוניסאית. דרומית. ממש כמוני. אף אחד לא ישים לב להבדל.
קיבלתי מרייצ'ל נזיפה נוספת בדבר נוראיותי הנוראית.
"יא מפגרת! נרשמת בשם האמיתי שלך ובמדבקה את עושה את השטות הזאת? איך יתחילו איתך?"
"מה קרה? נינט טייב לא מספיק אטרקטיבי? אז יש לה את יודה, אבל חבר זה לא קיר ואפילו חומת ברלין נפלה".
"לאאא.. אוף, את לא מבינה".
אכן לא הבנתי, עד שהסבירו בכינוס באולם למטה שמארגני האירוע נמצאים כאן לרשות כולם, כך שאם מישהו שם עינו על איזו ריבה, או להיפך, הוא יכול לפנות אליהם, לומר את שם הנערה והם יעבירו לו פרטי מידע נחוצים בכדי לתקשר איתה.
"מצויין" לחשתי למשה שעמד לידי "ככה אף אחד לא ימצא אותי".
"מי ירצה לחפש אותך?!" סנט בי בתגובה וחטף בעיטה ברגל.
עם נינט לא מתעסקים.
והערב עוד לא התחיל...
(המשך? כן, כן... יבוא).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
