ואז ראיתי אותו. הוא עמד שם בפינת החדר. לא כל כך שמו לב אליו.
חייכתי לעצמי.
יש ביישנות חמודה כזאת שאפילו מעלה את ערכו בעיני.
ואז הכתה בי ההכרה.
יש כאן חבורת בנות משחרות לטרף.
נינט-נינט אבל היו שם כמה בנות חטובות ונאות, לא יתכן שעינהן תפספסנה אובייקט כה ראוי.
השלכתי לצד כל טיפת כבוד עצמי שהייתה לי ופתחתי במירוץ. הגברתי צעדי והעפתי הצידה כל מי שהפריע לי לבצע את המשימה. כל מה שעלול היה למנוע ממני להניח ידי עליו.
~הערה מתודית: דמיינו את זה בסלואו מואושן. עובד יופי~
בזוית העין קלטתי איזו בלונדה עם מבע החלטי לא פחות משלי.
"לא, יא חתיכת שירי מיימון עם ליין אפ של פריחה" סיננתי לעצמי בשיניים חשוקות "אני לא אתן לך להגיע אליו. לו- יש הרבה יותר מה להעניק לי. הוא שלי!"
מיקדתי את עיני במטרה. הוא עמד שם, נראה די קר רוח ורענן.
כל כך רציתי אותו.
אבל הנודניקית הגיעה קודם.
רבאק...
בקבוק פפסי- מקס האחרון שנותר בשטח!
~טוב, טוב, קרציות, מיד ממשיכה~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
