רק כדי להאיר

לא זוכרת אם יצא לי לספר לכם על החתול הנאצי שלי.

את ג'רי, שזה שמו הרשמי, דיתי מצאה ביום גשום אחד לפני כארבע שנים, מונח בצדי הדרך של אחד מרחובות באר שבע, עטוף בחולצה ורודה ולידו קופסת אשל פתוחה שתכולתה נשפכה החוצה. היה נראה כי גילו של החתלתול האפור הוא משהו כמו שבועיים. נכמר לבה של דיתי על היצור וכאחת שעוסקת בתחום בעלי החיים מיהרה לאסוף אותו אל חיקה ולרוץ לוטרינרית המסורה של כלבתה, קוקה, שלאחר שציידה אותה בטפטפות להאכלה ועוד שאר אביזרים חיוניים, מיהרה לפתוח לו כרטיס הנושא את השם ג'רי (כי הוא דמה דווקא לעכבר), יחד עם מוצאו הגנטי- "חתול פ"ז". למתקשים: "חתול פח זבל".

זה מוכר אצל דיתי, הקטע הזה של איסוף בעלי חיים תועים אל חיקה.

הדבר גרר בדרך כלל סצינות ויכוח איומות עם אמי, אבל אבא שלי שתמיד עמד לצדנו בעניין, עזר בהכרעת הויכוחים. האסופי התורן היה נשאר אצלנו עד ש... היה משתלב בשכונה כחתול בוגר ועצמאי (לרב היה מדובר בחתולים).

הנטיה של דיתי לאמץ בעלי חיים מולדת. סיפור ידוע שהתרחש בשחר ילדותנו ממחיש את האובססיה הנ"ל: באחת מימי הקיץ השחונים, עת דיתי הייתה בגיל שש, שלחה אותה אמנו לקנות לחם מהצרכניה. לאחר כחצי שעה הבחינה אמי מרחוק בתכשיט שלה מתקדמת בצעדים מלאי עיזוז כשבידה האחת כיכר לחם ובידה השניה... "מה זה, לעזאזל" תהתה אמי וכשזיהתה את פגר העכבר שדיתי החזיקה מהזנב צווחה נתמלטה מגרונה " מה זה?!?!?!"

" את לא רואה אמא? זה עכבר! זה עכבר והוא יושן..." ( הטעות במקור)

ככה שאתם מבינים במה מדובר.

הבעיה הייתה שבבית הורינו הייתה קוקה. כלבה בלונדינית- על כל המשתמע מכך.  

באותם ימים חייתי לי חיים שהתנהלו על מי מנוחות לרב, ומלבד ג'וק קטן שהטריד את מנוחתי מידי פעם, לא ידעה דירתי רגעים עוכרי שלווה. ואז דיתי הגיע עם ה"יוווווו! איזה חמודי! איזה מתו... מה?! תשכחי מזה, אין לי עצבים"

"אבל חגית, אני לא יכולה לגדל אותו עם קוקה"

"למה לא? עיקרת אותה בגיל שנה. תני לה הזדמנות להיות אם ואחות. אולי זה יבגר את האינפנטילית הזאת"

"נווו..."

"טוב, טוב. בסדר. כאילו שהייתי יכולה להשליך או... אוח! הוא סימן עלי טריטוריה!"

"רואה? כבר הוא מרגיש בבית"

כך שעוד באותו יום נוסף לחיי המסונגלים סמל סטטוס נוסף, חתול, והפכתי להיות רווקה יאפית מן המניין.

ג´רי התגלה בימים הראשונים כגור נבון ובעל תושיה רבה. הוא היה גם מאוד נח כי הוא סבל מעצירות בשבוע הראשון כך שנמנעה ממני הג´יפה לכמה ימים. לאחר ביקור אצל וטרינריתו הוא התחיל לעשות מה שצריך לעשות רק שהוא פיצה על השבוע האבוד- ולא הפסיק. בכל מקום. בעצם, ליתר דיוק, בכל מקום מלבד קרטון החול שהנחתי בפאתי דירתי הקטנטונת לצורך העניין. הוא פחד מהקרטון הזה ואפילו המילה: "שירותים" שהייתה כתובה על אחת מדפנות הקרטון לא הסבירה את העניין.

לקח קצת זמן אבל הוא בסוף הבין את יעודו של ארגז החול. הוא גם מאוד נהנה לחפור אחרי שהנפיק את התוצר, ומרב התלהבות מגילוי ציפורניו והעובדה שהן יכולות לחפור- כמובן שתחתית הקרטון נקרעה והחול פלוס אובייקטים נוספים נפוצו לכל עבר, כך שהארומה שקידמה אותי בהכנסי לדירה- לא הותירה מקום לספיקות בדבר עבודת הנקיון היסודית שמצפה לי. כן, כן, חתלתול עוצר נשימה הוא ג'רי.

עבר איזה זמן עד שקלטתי שהדירה קטנה מדי בשבילנו והחלטנו, אחר כבוד, להעביר את ג´רי, שבינתיים גדל, לבית אמי, שהיה למוד גורי חתולים מתש"ח עד תשנ"ח ויש לו גם גינה. עם חול טבעי. כך שהריח נשאר בחוץ.

אבל הוא פחד מהבחוץ.

המקסימום שהוא היה מוכן לעשות זה לצאת איתנו החוצה לכמה רגעים, ואז לחזור פנימה לפיפי/קקי או שניהם. כך שהכל היה לחינם. אבל אמי הצדקת הסכימה להשאירו שם ולא היא תתייאש מלחנכו. מוכרחים להודות על האמת- היא הצליחה בסופו של דבר, למרות שהוא עדיין פישל מידי פעם.

כך הוא גדל לו, וגדל, והתחלנו לחוש קצת לא נעים שכן הוא התחיל לגלות נטיות סאדיסטיות במיוחד.

כלומר, מנסיוננו הלא מועט בגידול וטיפוח חתולים זנוחים, זכרנו שהם נהנים לכרסם ולנשוך בכמעין שעשועי מריבה, אבל ברגע שמלטפים אותם הם פוצחים בגרגור קולני יותר ממסור חשמלי, ומתפנקים להם.

לא הוא. הוא אוהב לכרסם ולנשוך. כמה שיותר באכזריות. תמיד. אי אפשר היה ללטף אותו. גם להגיש לו את ה"לה-קט" היה דבר שדרש אומץ לב ומסירות נפש.

לפעמים באמצע הלילה היה מתנפל על כף רגל חשופה ובבוקר היינו מוצאים את הבהונות שלנו מתגלגלות ברחבי הבית ומנסים לנחש מה שייך למי.

גם קוקה, הכלבה האימתנית של דיתי, די פחדה ממנו (היה בזה משהו מעודד כי שמעתי שבעקבתא דמשיחא העולם יתנהל הפוך...)

מידי פעם תהינו לעצמינו אם לא חל בלבול ודיתי אספה לחיקה גור של חתול בר.

הוטרינרית המסורה שלו, הייתה מטלפנת מידי פעם לדרוש בשלומו ומבקשת גם לראות אותו. היא לא ממש הבינה כששאלנו אותה : "את בטוחה?"

יום אחד, אחרי ספונג´ה מטריחה באופן חריג (יעני, ניקוי "יסודי" של הבית) עשה ג´רי מה שעשה באחת הפינות הנידחות שבעמל רב הגענו לנקותן אך שעה קודם לכן (להזכירכם, דובר בניקיון יסודי) ואז אמי החליטה שזהו זה. הוא גדול מספיק והוא יוכל להסתדר בחוץ לבד ונשבר לה כבר ממנו. כמובן שנזדעקנו, דיתי ואנוכי, ומיד העליתי את האפשרות הנוראה שבחוץ הוא יתקל בתאילנדי רעב ואחרי שעה נמצא אותו מגולגל על שיפוד...- את התאילנדי כמובן. גם במאבק הזה אמא ויתרה באופן זמני, אך בסופו של דבר קצרה נצחון שהוביל את ג'רי (שמאז כונה, אגב, "נאצי") להבנה שאו שהוא לומד להסתדר בחוץ או שיותר אין לו בהונות רגליים לאכול בלילה.

בשנה האחרונה ג'רי היה קצת אומלל. עדיין חתול נרגן וכעסן שלא נותן שילטפו אותו. חשבנו לקחת אותו לויטרינרית אבל הוא לא הסכים בשום אופן לעלות על רכב.

הייתי מגיעה הבייתה לשבת ורואה אותו מתחרדן באחת מפינות החצר שהייתה חשופה לשמש ועיניו הירוקות מביעות עייפות.

לא עשה רושם שהוא סבל במיוחד מלבד סימני לאות כרוניים, אבל כנראה שהמחלה ההיא שהייתה לו, הייתה קטלנית.

דורות של חתולים גידלנו. מהחתולה הראשונה "מינושי" דרך גוריה וגוריהם. הם חיו איתנו שנים רבות מספור וכל חתול בתורו היה נעלם מהבית כשהיה מסיים את מכסת שנותיו. ידוע הדבר שחתולים מעדיפים למות באיזור מרוחק ממקום גידולם.

לא ג'רי.

הבוקר, בשיחת הטלפון היומית עם דיתי היא בישרה לי "נאצוש מת".

"מה?"

"והוא בחר לעשות את זה משום בבית"

"אוח..."

"...על המיטה שלך".

*

ביי ביי, ג'רי.

*** לכל מי שטרח להוכיח אותי על הטעות המרה ולשגר SMS "אומרים קברות, לא כברות" ולכל מי שקורא ולא מאמין איככה טועה בחורה בוגרת ורצינית בד"כ באיות פשוט יחסית, אומר אך זאת: ראיתם את הסרט ולא קראתם את הספר, הא?