אחד השירים היותר יפים של רחל שפירא.
הרבה פעמים יצא לי להרהר בשאלה למה התכוונה המשוררת במטאפורה "אנשי הגשם".
אחת הפרשנויות שהעלתי, ושהכי התחברתי אליה, היא שאנשי הגשם זו מטאפורה על הקב"ה.
או קיי, לא לכווץ גבות בתמיהה.
הקב"ה.
זה שעוקב ומשגיח ועוזר ומסתכל ת-מיד.
גם כשאנחנו לא שמים לב אליו מתוך טרדות היומיום או לחילופין כשאנו מתנהלים באושר.
אדרבה. אז אנחנו ממש שוכחים אותו. נעלמים.
תקראו שוב את השיר אם הפרשנות דלעיל לא מסברת את האוזן שלכם.
תראו מתי היא מתעלמת מאנשי הגשם
תראו מתי הם אוספים אותה...
ממש כמו הקטע הידוע "עקבות בחול"...
אבל לאחרונה גיליתי לי אנשי גשם אחרים.
אמנם זה קצת שונה כי גיליתי אותם. אני מודעת לקיומם.
ואני מקווה שאני לא מאכזבת אותם בהתעלמות גסה או חלילה זילזול.
איש גשם מקסים שלי,
אתה יודע מי אתה, לא כן?
רק רציתי להגיד לך שאין לי מושג מה עשיתי בחיי שנתמזל מזלי לפגוש אותך.
אבל אתה כאן.
וגם משם, ממקום מושבך המעונן, אתה מצליח לאסוף אותי. לעזור לי לקבץ את השברים ולהרכיב מהם אותי מחדש.
ככה בכל משבר אומלל.
כך בהתנפצות האחרונה.
כשאתה שם... כאן... אני מרגישה כל כך מנושקת.
וזה מחיה אותי ממש.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
