רק כדי להאיר

כמידי שנה בשבועות ובשמחת תורה שמתי אף השנה את פעמי לביצה הקטמונית אשר בבירה לחוג עם ידידי את חג מתן תורתנו.

השנה, שלא כמו בעבר, החלטתי שהגיע הזמן להוכיח קצת בגרות ולהפסיק עם ה"טוב, אז אני כרגיל דואגת לסלטים הקנויים, לחלות הקנויות, לשתיה הקנויה וליין (קנוי, מה חשבתם? שהוא הותסס אצלי בחביות?)".

אה, הייתה שנה אחת שבה הבאתי קציצות לא קנויות.

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. וגם קציצות...

מבעוד מועד העתקתי מתכונים מכל מקום אפשרי.

הודעתי לחברות שאני אחראית למרק ("שום?! חגית... אולי כדאי בכל זאת ש... נכין גיבוי, את יודעת"), לפשטידת גבינות ולתפוחי האדמה המוקרמים.

ו... הגעתי כבר ביום רביעי בערב כי... כי כדי להגיע לירושלים, החלום הרטוב שלי מגיל שלוש בערך, אני לא צריכה סיבה.

היה איזה יריד ביכורי רחוב בעמק רפאים, טיילתי שם קצת יחד עם רוחניתי ולאחר מכן בחצות הליל הלכנו יחד לערוך קניות.

ולמחרת- ה ב י ש ו ל י ם.

הבישולים וההכנות עברו בסדר. לא נרשמו משברים מיוחדים. המלח לא התחלף לי בסוכר, אף תבלין לא נשפך מעבר להערכה שלי (שנאמדה נכון, למרבה הפלא. אחחחח... הרבה מים עברו באמזונס מאז הפעם האחרונה שחשבתי ש"קצת כורכום"= כפית. לאורז היה יום כתום).

בגדול- החלק של הארוחות היה בסדר. הודו לאל כי טוב אף אחד לא נחנק/השתנק/ השתעל/קילקל את קיבתו.

המרק והפשטידה יצאו בסדר גמור ותפוחי האדמה המוקרמים היו טעימים.

יפה לפעם ראשונה :)))

*

בערב הייתי בבית מורשת בגין- אבל נעלו בפנינו את הדלתות כי היה עמוס (היה כיף לראות כל כך הרבה חילוניים שהגיעו ממקומות שונים בארץ. דודלי, חשבתי עליך!)

משם- שמנו פעמינו לחאן ובעזרת האל הטוב והמרפקים של חברי וחברותי לסיור הלימודי (אני בנאדם הגון, לא דוחפת) הצלחנו להשתחל לשיעור של אהוד בנאי.

לאחר מכן חזרתי עייפה ורצוצה.

בהמשך החג והשבת היו ארוחות מהנות עם חברותי וחברי, שיחות מעניינות, הווי מבדר.

פגשתי אפילו את היפו שהתחיל את הסטאז' בדיוק בשבועות (בהצלחה, קידו!)

*

במוצאי החג הגיע טלפון מחמם את הלב מבית אחותי כשברקע נשמעות התביעות הרודניות של יעלה בת השנה וחצי("היא רוצה לנהוג באוטו של אבא שלה. כן, כן, את יודעת, הכל אצלנו מתחיל מוקדם יותר") ויפתח שמנדנד לדיתי שישחקו רק עוד פעם אחת שח מט ושהוא מבטיח שהפעם יתן לה לנצח אותו ("זה לא עוזר לי שאתה נותן לי לנצח! אני לא יודעת שחמט. זה זה עם המארס התורכי?")

"נווווו, איך היה? היו בנים שוים? תשמעי משהו אמא חלמה עליך צוחקת"

"מה?"

"נו, היא חלמה שהיא רואה אותך מאושרת"

"בחלום..." נאנחתי לתוך השפופרת.

"מה בחלום? אל תזלזלי, נודניקית. זה אומר שאת מתחתנת. זהו"

"אה, טוב, אני הולכת לחפש גני אירועים"

צוריתי, חברה טובה שהייתה לידי והתארגנה כמוני ליציאה, הרימה גבה.

הושטתי לה את הפלאפון:

"דיתי אמרה שאמא שלי חלמה שאני צוחקת מאושר או משהו כזה. קחי דברי איתה ואני אמשיך לארוז".

לאחר מכן, בדרך לאוטו שחיכה למטה צוריתי אמרה:

"פתרתי לאמא שלך את החלום"

"כן, יוספה, מה בפיך?"

"את כבר פגשת את בעלך. זה מישהו שאת כבר מכירה. אתם מתעכבים קצת. אבל עוד מעט האסימון יפול ותהיו סגורים על זה..."

*

אתה שמעת את זה אני מקווה.

*

אז בדיוק לפני שנה כתבתי את הפוסט הזה.

והשנה...

השנה הדברים לא שונים בהרבה מבחינת סוג החוויות והשותפים להן.

אבל איפשהו, בתוך כל זה, גם ביום שישי כשביכרתי לתת לראשי הדווה לנוח ולוותר על סעודת ערב שבת.

כששכבתי מהורהרת על המיטה לבד בדירת האירוח-

הרגשתי מאוד ביחד.

אמא וצוריתי הבטיחו.

הוא כבר פה.

אתה כבר פה.

:)

*

ולסיום: תודה/ סליחה/ בבקשה:

תודה לנאוה'תי על האירוח בחדר המקסים שלה. ברכות על ראשך (נהנתי גם מהספרים והדיסקים. אחלה טעם)

סליחה למרצה אהוד בנאי על הניקורים החוזרים ונשנים בשיחה שלך. זה לא אתה. זו אני (והייתי שפוכה מעייפות).

ו... אתה.

בבקשה תבוא כבר.