רק כדי להאיר

אז אתמול הסתכלתי על הג'וק הדומם ששכב על הגב יומיים בלי שאטאטא אותו לכל הרוחות ושאלתי את נפשי להיות במקום אחר.

*

שבוע של מתכונות, מתכונות חוזרות, שתי בגרויות (הראשונה בתחילת השבוע. השניה הסתיימה לפני מספר שעות) וניירת ניירת ניירת.

ציונים. מגנים לבגרות. טלפונים מתלמידים. מהורים. מתלמידים. ממורים. 

ועוד הזדמנות לשיפור הממוצע. יומיים לפני הבגרות. אבל גם יום לפני. זה לא נורא. הרי אין לך משהו אחר לעשות.

חמש פעמים תיקון השמות "ריבנטרופ- מולוטוב" ופעמיים הפניית תשומת הלב למילה המבולבלת "אצמעות".

ואחד אלוקינו-אלוקינו-אלוקינו שבשמים ובארץ.

*

"המורה, מתי נוכל לדעת ציונים?"

מרימה מבט עייף נוסף.

"צרו קשר הערב. אני אספיק לסיים ומחר להגיש את ציוני המגן. הנה. הנה גם הנייד שלי. תעריכו את זה. לא הרבה גברים זכו לקבל את המספר"

*

היו שחשבו שהשאלה מהפוסט הקודם הייתה רטורית. ממש לא.

באחת ההפוגות המעטות (ותודה לסו על פרוייקט הדייטים ההזויים) יצא לי לטייל בבלוג שלי.

בהרבה מקומות המילים משקפות את חיי.

גם אם רציתי, לא יכולתי להמנע מהמחשבה ששגרת היומיום המבורכת שלי משקפת מחזוריות מייגעת וטרחנית.

על זה אני כותבת.

את זה אתם קוראים.

... למה לכם לעשות את זה?

לא, גברת וולף. זו לא "זעקה לצומי". גם בלי הפרמטר של הבלוגים הנצפים- יש לי מזה די והותר.

השאלה הייתה שאלה אמיתית, וכמו שידעה אלומתי לקרוא-

היא הופנתה בעיקר כלפי עצמי.

*

"חגית, מה עם ציוני המגן? צריך להגיש אותם יום לפני הבגרות"

"אני יודעת. בשביל זה לא צריך לתת מתכונת יום לפני הבגרות, לא?"

"מה?! מי קבע להם מתכונת ביום הזה?"

"הם ביקשו... הם היו לחוצים... הם..."

ופרצתי בבכי.

*

"בינתי, את לא דואגת לאמא שלך? לא דיברנו מערב שבועות"

"אני יודעת, אמא" אני לוחשת "אבל אני לא יכולה לדבר עכשיו. אני באמצע מבחן עם התלמידים".

*

הייתה התגובה של בתפילתי.

מגיב לעניין בד"כ. עצם העובדה שהוא נושא תפילה מעבירה אותו אוטומטית לקטגוריית האנשים הנחמדים.

או שגם אצלו זה עניין של מצב רוח.

אין הסבר אחר לטון החריף הפעם:

"לדעתי מגיע תמיד רגע כזה שבעל/ת בלוג שואל את עצמו רגע, מה קורה פה זה עלול להביא לי יותר נזק, אף בעל/אשה לעתיד לא יצא לי מזה, איזה חבורה מטופשת תמיד מסביבי, האם הם החברים שלי חוץ מאחד או שנים שגם הם חנפנים ומתחנפנים ,מישהו נותן לי פה משהו אני כבר מתרגש/ת מתגובות, כמה שטויות במיץ עגבניות כתבתי על החיים שלי,זה מעניין משהו? נזק כבר עשית לעצמך ,וכמשקיף מהצד אני אומר לך הפוסטים שלך הולכים ומתדרדרים בקצב מטורף, מתנגן לו עכשיו שיר מצחיק ברדיו של אתי אנקרי יכול להיות ,או משהיא עם קול דומה "בינתי יה בינתי " היתי מקדיש לך אותו...לשיפור מצב הרוח. אם התעוררת רק עכשיו מוטב עכשיו לירות בבלוג ולא בעצמך.... ולכל החבורה אני אומר כולכם בלי יוצא מהכלל אתם נראים משועממים... כמה תגובות אתם יכולים לכתוב על חיים שכאלה..."

*

הדבר שהכי כיף לעשות בסיום לילה מפרך של יום מפרך לא פחות הוא להתקפל לתנוחה עוברית (האלכסון מאפשר את ביצוע התנוחה ללא שום מגבלות), לחבק את הברכיים וליפול לשינה מתוקה נטולת חלומות.

היה לי מעט מזה.

מה שהביא אותי לשעות ערות מפוהקות ומתוסכלות.

מה שהביא אותי לשנוא כל מה שקשור ביומיום שלי.

מה שהביא אותי לכתוב את המשפט ההוא אתמול.

*

לכולנו יש תקופות לחץ בעבודה. ביג דיל.

לחיים אין מקום להתגוון בתוך דקות צפופות של דד ליינים. מה את מקטרת?

*

תחייכי, למען ה'.

תחייכי יותר.

למה את לא מחייכת?

*

"אז רגע, המורה, מה הייתה התשובה על שאלה שלוש?"

"ושש ב'- זה מה שחילקת בדף, נכון? יששש!"

"המורה! ראית ששאלה שמונה הייתה במתכונת החוזרת?!"

נשארתי איתם עד שאחרון התלמידים סיים.

אמש הספקתי למצוא זמן (הודות לקיסמים בעיניים שהותירו אותן פקוחות) גם להכין צ'ופר.

תמונה של הרצל והכיתוב

"תשאלו אותו-

יותר קשה לעשות היסטוריה מאשר ללמוד היסטוריה".

וסוכריה. ותפילה.

שרק יצליחו.

ועכשיו הבייתה. לישון.

"המורה?"

מסתובבת לעבר חבורת הבנים השובבים שמתכננים מדורת ספרי הסטוריה ע נ ק י ת.

"המורה... רצינו להגיד לך ממש תודה. את אחלה. היה לנו מה זה כיף איתך"

"אה. כן. קלטתי שהדרך שלכם להביע את תחושות הכיף זה בפטפטת לא פוסקת"

מחייכת (הו, סוף סוף)

מנופפת.

חמישים בנים מאחורי מוחאים כפיים.

*

אתה מבין, בתפילתי?

מה שיש לי כאן ובחיי הם לא חבורת חנפנים משועממים.

הם חברים שלי. חלקם בוירטואל. רובם, לשמחתי, בתלת מימד.

ואני אוהבת אותם.

אני חושבת שגם הם אותי.

לכולם, כמו לי, יש את הרגעים האלה של "אוף, החיים האלה".

מצחיק שבחרת, מכל הרגעים האחרים שלי כאן בישרא (אתה מכיר אותי רק ככה, לא?), את השניות הכואבות ההן מאתמול, והחלטת שדווקא הן מייצגות את הלך הרוח של חיי.

איך אומרות הבנות שלי על טעות מהסוג הזה?

"זהו שלא".

אני מתה לדעת על איזה "נזק שכבר עשיתי לעצמי" אתה מדבר.

אני לא יודעת מה איתך,

מישרא, כמו מהרבה תחומים אחרים בחיי, יצא לי, טפו-טפו, הרבה טוב.

*

בשיחת הטלפון מלפני כמה דקות עם גמד רשע שהיה אחד מהרבה אנשים- מישרא ובכלל- שהביעו דאגה, הייתה ממתינה עקשנית.

כשהמטלפנים התייאשו שוגרה הודעת טקסט.

"המורה חגית, זו עדי.

 בואי דחוף לברודצקי 8.

יש פה רב ואני רוצה שתפגשי אותו..."

*

כן.

אלו הם חיי.

רצופי רגעים מעניינים יותר או פחות.

ככה זה אצל כל אדם מהישוב.

אז אולי הפוסטים שלי מתדרדרים (אתה לא חייב להשקיף מהצד אם זה לא מעניין...) אבל הפוסטים הם אולי קמצוץ מזערי מהחיים שלי

שבסופו של דבר,

על פי רב,

אני מאוד מאוד אוהבת.

רק אור

פנסה, שהתגברה על הפסקת החשמל

ומודה מאוד מאוד

לכולכם.