"סדר נשים" של עמיה ליבליך (לאחותי הגדולה)
"אם יש גן עדן" רון לשם, "הכיפה הסרוגה ושאר סאטירות פרו ישראליות" לאפרים קישון (לחבר יקר)
הסט של יהודה עמיחי - הוצ' שוקן (לי)
"פרשות" של הרב חיים נבון (לי)
"ר' אריה היה אומר" הרב אריה לוין זצ"ל (לי)
"חדריו" לקט פיוטי מדברי הרב קוק זצ"ל (כי היה לי ומישהו לקח לי ואין מעצבן ומייאש מזה. אז קניתי. לי)
בפעם הבאה שאני אגיד משהו שמתחרז עם סטימצקי או צומת ספרים- שמישהו ירה בי.
אני בלאו הכי אמות מחרפת רעב מתישהו.
ומכאן דיווח על אירוע מסעיר:
הלוקיישן: דוכן הוצאת ידיעות אחרונות בשבוע הספר ירושלים.
הזמן: אתמול.
האירוע: מיכאל שיינפלד חותם על ספרו "אבידות", אבל זה פחות מטריד אותי כי לידו חותמת ד"ר עליזה לביא על ספרה "תפילת נשים". היא נתנייתית. אמא של תלמידה. רציתי לברר על טרמפ או משהו. (מתלוצצת. והספר שהוא קובץ תפילות של נשים מכל מיני תקופות ובכל הקשר שהוא- מומלץ).
העסק נעשה צפוף ופניתי להתבונן מקרוב במה שיש להוצאת ידיעות להציע לי.
"סליחה? את... את קצת מוכרת לי" אמר מאחורי מישהו במבטא דרום אמריקאי קל.
נשפתי בתסכול.
"עד מתי אאלץ לשמוע ליינים חבוטים מפי עוללים ויונקים?"
פניתי לכיוון הקול, מתאפקת בקושי לומר את המענה השגור בפי לאירועים כגון אלה (לא שיש הרבה): "ממי. מחנה סיירים של בני עקיבא י"א אב ה'תשמ"ט. אני המצאתי את השורה הזאת. נא לשלם על זכויות יוצרים".
במקום זה אמרתי "וואלה? אין לי מושג"
"את בנקרה לונדת פה באוניברסיטה?"
"העברית? הלוואי, אבל לא..."
"אז... לא יודע יש לך פרצוף מוכר..."
חייכתי.
"יכול להיות" ופתחתי ספר שנשלף אקראית לעיון מעמיק ומתחמק.
"רגע!" נשמעה הקריאה "את רשונה באיסה אתר היכרויות?"
הו, הבושה.
הבטתי לצדדים.
רבאק... לא יכולתי לפגוש את הבחור בהוצאת ספרים עצמאית ונידחת? כל אוכלוסיית ירושלים התרכזה פה לידי והם מסתכלים עלי במבטים האלה של "כן, הא? אתר היכרויות. רווקה אומללה שאין לה חיים. והיא גם לא יודעת לקרוא כי היא מחזיקה את הספר ("אנתולוגיה ים תיכונית" של יעקב שביט) הפוך".
רציתי להכנס אל מתחת לדוכן ולנשוך את הרגל שלו מלמטה.
במקום זה עניתי:
"אני?! א נ י?! ממש לא!" והכרזתי שוב בגאון למען ישמעו כל הסובבים "לא רשומה בשום אתר היכרויות"
זה לא רחוק מהאמת , אגב, כי אני מחרימה את דוסידייט כבר חודשיים.
מנהלי האתר עיצבנו אותי כבר בתהליך ההרשמה מלפני שנתיים כשלא הרשו לי להשתמש בכינוי האטרקטיבי "פוסטמה במתאים". מאז זה רק הלך והתדרדר עד שנשבר לי סופית.
"אה... בסדר. אז נאיפה אני נכיר אותך?"
"אין לי נושג נאיפה אתה נכיר אותי! וגם לא זכור לי שהייתי בכנס היארצייט לצ'ה גאוורה בעשור האחרון!" רציתי לצווח אבל הוא נזכר.
"אההה! נכון יש לך בלוג? נו, עם פנסין..."
"וואלה. נכון".
[ היי, אתה. אתה חנוד :)), מקווה שאתה מבין שהכל על דרך הקריצה. תמשיך בעבודה הטובה. אל תשקיע בשינוי הנבטא. סה נאוד יפה. ונאוד נושך ]
שיהא יומכם אור.
ולא לשכוח להחזיק אצבעות לשוייץ.
(טומבי- אתה שקט!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
