רק כדי להאיר

המראות המעניינים של טיפוסי התחנה המרכזית בואך עיר המקובלים צפת, פינו את מקומם לטובת הנוף ההררי הקסום.

נוסעת...

לא רגילה לכל כך הרבה ירוק ולכן לא מניחה לעצמי להחמיץ את מה שיש לנסיעה מצפת לחיפה להציע לי מלבד ראשי נוסעים מנומנמים מטולטלים מצד אל צד ומוסיקה של הרדיו המקומי.

אני עם דיסקמן.

שומעת את forever in love של קני ג'י והוא כאילו משלים את הנוף, מוסיף לו הוד.

אבל באחת אני מתנערת מהמחשבה הזו וכאילו נוזפת בעצמי:  הנוף לא צריך את הסקסופוניסט הקיטשי ברקע.

הוא כאן גם בלעדיו. באותן עוצמות.

הוא כאן והוא שלי.

...מניחה לעצמי לחשוב שהיום האביבי הזה, עם הפריחה הנהדרת וציוץ הציפורים הוכן במיוחד בשבילי על ידי מי שאמר והיה העולם ואני ממלמלת תפילות שבח והודיה לו.

במקום טקסטים מהסידור או מתהילים אני מוצאת את עצמי מצטטת את נתן זך:

"אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יופי העולם, ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא יופי".

מסירה את משקפי השמש. רוצה לראות את הכל בעיניים חשופות. השמש מכה אותי בסנוורים אך זה לא מפריע לי להסתנוור מהירוק שלא נגמר.

עדרים של צאן ובקר מאכלסים את שטחי המרעה למרגלות ההרים, המשופעים כרי דשא ירוקים הודות לחורף האחרון שהעניק לנו הבורא ברב חסדו.

אני מביטה בהם. בקצב ההתנהלות הרגוע שלהם במרחב. עוברת להתבונן בצמרות עצי הזית המכושפים על ידי הרוח הקלילה וממש בלי לסרב נדים לפי הקצב והכיוון שהיא מכתיבה להם. פותחת את שמשת החלון ונותנת לרוח להכנס ולשחק גם איתי. לעורר אותי.

מרגישה דחף עצום לצאת החוצה לרחף מעל הכל, לשאוף לתוכי את המראות הללו. לגמוע אותם ולקפל אותם בעדינות לתא זיכרון קטן שיפתח בימים של שכחה.

אבל פה מול המחשב אני לא מצליחה להזכר ב ד י ו ק באותם רגעים. מנסה... אבל זה לא אותו דבר.

---

ואתה... איפה היית לי כשרציתי לחלוק עימך את זה? כשביקשתי לתת לך מה שלקחתי לעצמי ללא בושה...?

הרגעים הללו היו הדבר הכי קרוב לתחושת נשיקה ורציתי להעניק לך אותם.

להגיש לך את הנישוק שלי.

לא היית לידי.

כמו תמיד, כשאני רוצה לספר...