"המצב הוא כזה שאני רוצה למות פחות או יותר".
"אני אוהב אותך טריליון, אני עובד עכשיו ואני אפלט מכאן ואתקשר. אל תאבדי את החיוך המקסים שלך, אהובה".
*
*
מוקפת בידידים. וירטואלית ובתלת מימד.
תמיד אמצא לי את התורן שידקלם לי משפטים של סוזן פוליס שוץ.
אז אתמול היה מי שהציל אותי.
חייך אותי.
*
ואז חזרתי לקרוואן הקטן באולפנא שהייתה קצת שוממת ואפלה (ערב חופשי לבנות)
ונכנסתי ככה, בגדים והכל, למיטה שלי עם הכרית שאף פעם לא רוויה מלספוג את הכאב.
*
אני לא יודעת מה מידת הקשרים שלכם עם הקב"ה. אני ב"איגנור" אצלו די הרבה זמן. מן הסתם מסיבות טובות. תבקשו עלי. בבקשה... :((
*
אמא בכתה אתמול שהיא הולכת למות והיא רוצה למות רק כשתדע שדיתי ואני מאושרות. אז הייתי חזקה בשבילה ואמרתי לה שהיא תזכה לראות אותנו מאושרות ותזכה לראות את הנכדים ממני ומדיתי. אלה שאבא לא הספיק לראות. והצלחתי ליטוע בה אמונה.
אמונה.
מצחיק איך אפשר לתת משהו שבכלל אין לך.
*
אבל יודעים מה?
איכשהו אני שורדת. נעשיתי טובה בהדחקות עם השנים.
דולורס אוריורדן המדהימה מה"קרנבריז" מדברת על איזשהו אינסטינקט חייתי שיש בנו. משהו שרוצה לשרוד. לנצח. לנשוך ולשרוט לנו את הדרך אל החופש.
איש אחד סיפר לי שהיא כתבה את זה לאחר התמוטטות עצבים שעברה - ושרדה אותה. כי זה הדחף שטבוע בנו מהיותנו יצורים חיים. לחיות.
Suddenly something has happened to me
As I was having my cup of tea
Suddenly I was felling depressed
I was utterly and totally stressed
Do you know you made me cry
Do you know you made me die
And the thing that gets to me
Is you'll never really see
And the thing that freaks me out
Is I'll always be in doubt
It is a lovely thing that we have
It is a lovely thing, the animal
The animal instinct
So take my hands and come with me
We will change reality
So take my hands and we will pray
They won't take you away
They will never make me cry, no
They will never make me die
And the things that gets to me
Is you'll never really see
And the thing that freaks me out
Is I'll always be in doubt
The animal, the animal, the animal instinct in me
It's the animal, the animal, the animal instinct in me
It's the animal, it's the animal
It's the animal instinct in me
*
הבעיה האמיתית נוצרת כשפתאום... לא רוצים לחיות.
לא כשהחיים נראים ככה ושום -שום -שום אינסטינקט לא נותן כח. ואולי אפילו להיפך...
הוא לא קיים בכלל.
ואין רצון להאבק.
*
אל תדאגו, אני לא אתאבד.
אוהבת את עצמי יותר מידי...
*
או שאולי אני מקשקשת שטויות ולא צריך להתייחס אלי.
זו תקופה כזאת, בשנה, שאני קוראת לה תקופת ה"עוצר". הכל עומד במקום- חוץ מהשעון הביולוגי שמתקתק ומתקתק.
שבת שלום לכם וסליחה שהכנסתי לכם ככה את השבת...
פנסאית,
עוד חודש וקצת
בת שלושים.
