רק כדי להאיר

זוג מספר חמש שלי- מתוורט ממש כעת. האירוסין עצמם במוצאי שבת הקרובה אי"ה ואני מוזמנת לשם- כל כולי התרגשות...

כבר אמרתי לכם שאני שדכנית לא רעה? חושבת ברצינות על יסוד משרד השידוכים "הסנדלר הולך יחף- אבל הולך לו" (ע"ר).

יש הרבה שמחה בהצלחות מהסוג הזה. סימן שאני מבינה אנשים, מצליחה לקלוט אותם, לחבר בינהם. היי, לא לזלזל, אחרי הכל זה לא עניין כזה פשוט, אפילו על ריבוננו למעלה קשה המלאכה "כקריעת ים סוף"... :)

מעניין מי, אם בכלל, יצליח לקלוע אצלי...

אותו אני מכירה מהנט, מפורום דתיים בתפוז כשהיה (הפורום) נורמלי. הכרחתי אותו לבוא ל"צורה", אתר היצירה בו אני כותבת, ומאז היה ביננו קשר טלפוני בעיקר.

בפורים בשנה שעברה, הלכתי לחתונה וראיתי שם את הבחורה שנגשה אלי ושאלה "את חגית ****, נכון?" הנהנתי וזכרתי אותה גם כן. היא הייתה בכיתה ו' כשעשיתי שירות לאומי בישובי דרום הר חברון.

וכעת- בת 20 והגיעה לחתונה של מי שהייתה מדריכה שלה באולפנא. אותה מדריכה היא בת למשפחת חברים טובים, ש-שימו לב, את אחותה שידכתי לבן הדודה שלי :)

שוחחנו דקה או שתיים ואז יצאתי את האולם, הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו: פגשתי את אשתך.

השאר היסטוריה.

אגב, הבחור הוא אחד האנשים הכשרוניים והמדהימים שאני מכירה, הא לכם לינק לדף היוצר שלו ב"צורה". לקרוא הכל. אדם צחי המצויין

והקופידונית?... הנה לכם, סיפור אחר, אולי קצת נוגה (אבל אל תקחו אותו קשה- אני ממש שמחה! שימו לב לאייקון הפותח את הפוסט). סיפור שכתבתי בשנה שעברה שמתייחס בדיוק לנושא הזה.

קופידונית

החץ שירתה לכיוון לוח הקליעה למטרה ננעץ בעיגול הצהוב.
"נו?" שאל רועי "צהוב זה בסדר, לא?"
"מממממ... שבעים אחוז הצלחה. לא רע. הייתי שמחה יותר אם זה היה נוחת על הכחול- 80 אחוז"
"חשבתי שהאדום היה יותר משמח אותך"
"מאה אחוז? אין מאה אחוז בזוגיות... תשמע לי- אני מכירה מספיק זוגות שהכרתי בינהם וגם סתם שאני מכירה"
"לא ביקשתי שהחץ יפגע בול באמצע. אבל, את יודעת... משהו בסביבות התשעים אחוז הצלחה"
"יצא שבעים- אז זה יהיה שבעים. אמרתי לך שזה יכול להצליח בינהם- אבל בערבון מוגבל. עכשיו נשאר לראות איך זה יחזיק מעמד"
"עכשיו נשאר להכין את הדו"חות למחר- שזה הפרוייקט היותר רציני מתחביבי העיירה היהודית שלך..."
"מה 'תחביבי העיירה היהודית'? ארבעה זוגות שהכרתי בינהם התחתנו! זה הוכיח את עצמו. אני לא איזו ינטע ישישה... אני ממש מצליחה בזה!"
"או.קיי. לא ינטע. אז קופידונית. יותר מוצלח.

"הו. הרבה יותר מתאים לי מאשר זקנה מאכרית. קופידון הוא סוג של מלאך... נכון שאני מלאכית?" שאלה בטון מתפנק.
"מלאכית חבלה אולי..." צחקק רועי "אני חשבתי על קופידון בגלל תסביך החצים."
היא שלפה חץ מהלוח עצמה עין אחת וכיוונה לעברו " אני מציעה לך להזהר!"
עשר דקות מאוחר יותר הם כבר ישבו לשולחן במטבח, כירסמו עוגיות תוצרת בית וכתבו דוחות שהיו צריכים להגיש מחר במשרד.
רועי היה פסיכולוג בשירות הפסיכולוגי בו יעל הייתה עובדת סוציאלית.
למעשה כל מה שקשור בעניינים סוציאלים היה בדיוק מה שיעל אהבה לעשות. זה כלל גם את האובססיה לשידוכים.
רועי עקב אחרי ההתנהלות שלה בתחום הזה בעניין רב. הוא לא יכול היה להתעלם מהעובדה שהסנדלרית הולכת יחפה ובגדול, אבל היא תמיד טענה שאת האיש שלה היא עדיין לא מצאה. כשהיא תמצא הוא הראשון שידע, הבטיחה.
"את באמת חושבת שזה יכול להצליח בינהם?" נשען רועי לאחור
מוצץ את קצה העט שלו.
"אני מניחה שעם השקעה נכונה- זה יכול להצליח ממש. בהחלט"
"אז אם דברים נמדדים לפי מידת ההשקעה- זה יכול להיות כל אחד אחר. לא? כלומר, אם יש נכונות - יכולה להיות התאמה עקרונית בין הרבה אנשים ולא רק אדם אחד שמתאים בול."
"לא לא לא! מה פתאום?... יש גם את תיאוריית ה"וואן אנד אונלי" אל תזלזל בה..."
רועי גיחך.
"את ממש מצחיקה אותי, את יודעת? מאיפה כל התורה השלמה שלך בעניין הזה- אני רוצה להבין..."
"כמי שניחנה בכוחות שמיימיים- אני מבינה בזה"
"כוחות שמיימיים?!"
"קופידונית- זוכר?" קרצה.
"אה... נכון. מתקנת לבבות של אחרים" הוא התכופף לעברה, נשען על מרפקיו "מה עם הלב שלך?"
היא הרכינה ראשה במהירות, אוספת במבוכה את ערימות הדפים שלפניה.
"אתה- אל תדאג לי. אני את האיש שלי אמצא. וכשאני אמצא---"
"אני הראשון שאדע" השלים רועי את המשפט שהכיר כה טוב "וואלה אני במתח, יעלה. איך מבין כל האנשים שאת מכירה- לא מצאת אחד לעצמך. זה בגלל סנוביזם או שלהיפך?"
"מה?" הרימה עיניים תמהות.
"זה יכול להיות רק בגלל שאת חושבת שהראוי לך צריך להיות משהו מיוחד ממש. או שלהיפך- את לא מרגישה ראויה מספיק לאף אחד אחר..."
"אויש. תעשה לי טובה ובלי תיאוריות פסיכולוגיות מטומטמות- את כל השטיקים שלך אני מכירה מזמן. זוכר? אני קולגה למקצוע..."
"אז איך את מסבירה---"
"ששששששש! רועי אני מזהירה אותך! הייתה לי יד חמה היום בקליעה למטרה והרווח בין שתי הגבות שלך זה אחלה יעד לחץ הבא..."
הוא צחק בקול ובדיוק נשמע שקשוק המפתחות בדלת.
"יואו!" הציצה בשעונה "רוית כבר חזרה! מה השעה, לעזאזל?"
"ש-לום!" הציץ ראשה המתולתל של רוית בדלת המטבח.
"אויש... רויתוש, אני לא מאמינה. סיימת את המשמרת? אנחנו פה עוד תקועים עם הדו"חות ובקושי התקדמנו"
"זה בסדר- אני עייפה ממש. רק אחטוף לי משהו ואזוז לישון. אל תפריעו לעצמכם"
רועי קם ממקומו
"נעים מאוד, אני רועי... את השותפה אני מבין. אחות במקצועך, נכון?"
"אכן כן" חייכה רוית "ואתה הפסיכולוג המהולל של המכון, אם אינני טועה"
"את לא" קרץ רועי "בכל אופן אני מוכרח לזוז... יעלה, אני אנסה להשיג דחיה לעוד יום ונגיש את הדו"ות מחרתיים. פרופ' שטרן יאשר לי, אני מניח"
"או קיי. אני אנסה לכתוב מה שאני יכולה- מי יודע, אולי מחר נספיק להשלים משהו בשעה-שעתיים הראשונות של היום"
"לא מאמין שנצליח, אבל את הרי יצור שמיימי- אז מי יודע?... יאללה, הייתי פה, שיהיה לכן לילה טוב, יקירותי"
יעל סייעה לו לארגן את התיקיות ופנתה ללוות אותו לדלת.
כשחזרה למטבח ראתה את רוית יושבת לשולחן עם ספל תה מהביל.
"חמוד" אמרה רוית והביטה בה.
"ממש. חכם ומוכשר מאוד. הפסיכולוג הכי טוב במכון. תענוג לעבוד איתו"
"עושה רושם כזה... כמה זמן את מכירה אותו?"
"הוא הגיע למכון בתחילת השנה מתל אביב... אבל מכירה אותו מספיק בשביל לדעת שהוא בחור מוצלח. רגע-רגע-רגע... רוית?"
"מה?..." ענתה רוית והתבוננה בספל התה שבידה.
יעל שלחה את ידה לעבר הסנטר של הבחורה הנבוכה שמולה והרימה את ראשה.
"את... כלומר הוא... הוא מעניין אותך?"
"נראה נחמד לדבר איתו...- אבל אני סתם מדברת - זה לא שאני מעוניינת בו או משהו. כלומר..."
"טיפשונת, תני לי כמה ימים לסדר את העניין, או קיי?"
רוית חייכה והסומק פשה בלחייה.
"יהיה נחמד אם הוא יסכים, את לא חושבת?" שאלה בביישנות.
"הוא יסכים!" ענתה יעל בקול בוטח.

שבוע לאחר מכן הגיע רועי לדירת השתיים.
יעל פתחה לו את הדלת.
"אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני רואה אותך בפתח הדלת הזו בלי תיקיות האיבחונים"
רועי נכנס לדירה, ידיו בכיסיו.
יעל רחרחה את האויר ככלבלב נרגש "ועוד מריח כל כך טוב! למה אתה לא משקיע ככה כשאתה צריך לעבוד איתי?" קבלה בצחוק.
"כי את לא משקיעה בעצמך." ענה במהירות.
רוית הופיעה באותה שניה בדיוק, לפני שיעל הספיקה לשאול למה הוא מתכוון.
"שלום רועי! אני מוכנה... סליחה על העיכוב" אמרה בעיניים צוהלות.
"זה בסדר, בינתיים הייתה לי שיחה נעימה עם ה"מאץ' מייקרית"... וגם לא התעכבת כל כך" חייך בחביבות.
"אז..." שאלה יעל "לאן אתם יוצאים?"
"אממממ... נצא ואז נחשוב על משהו" ענה רועי ופתח את הדלת
"אל תדאגי 'אמא', אני אחזיר אותה בזמן נורמלי..." הספיק להוסיף שניה לפני ששניהם יצאו והדלת נטרקה.

יעל הביטה בדלת הסגורה והחיוך שהיה על פניה נעלם אט אט.

"נו, קופידונית... את עושה זאת שוב" אמרה לעצמה ומשום מה לא בחדווה.

הדירה הייתה שקטה פתאום ואיכשהו הצורך היחיד שלה היה לשים בפול ווליום את "אול ביי מייסלף" ולהטביע את יגונה בדלי גלידה.
היא הביטה על המראה שנצבה בסלון "אויש, את פאתטית".
היא לא ממש הבינה למה היא אמרה את זה. לא ממש ידעה מה מציק לה. הרי מכולם היא ידעה שלפעמים הלבדיות נוחה.
היא ניגשה לשולחן בסלון, נטלה חץ מערימת החצים הסתובבה לעבר הלוח המעוגל והטיחה בו בעוז את החץ.
שניה לאחר שראתה את החץ ננעץ במרכז העיגול האדום, התיישבה על הרצפה והחלה לבכות.

אבל אני שמחה. באמת-באמת...