רק כדי להאיר

הטריקה של הדלת הייתה רכה הפעם. למרות הרוח המשתוללת בחוץ.

התלמידות נסעו הבייתה לכמה שעות. הן חוזרות לשבת.

הגעתי לקרוואן עם שקית של חטיפים ושתי מנות חמות שקניתי מהצרכניה במחיר מופקע.

אוטומטית האמ פי שלוש עם אניה, שנמצאת שם בהיכון, במיוחד למצברוחים האלה של יום שישי לקראת שבת... באולפנא.

האמת שיש כאן סביבי בלאגן לא קטן, מה שיחייב תעסוקה אינטנסיבית עד כניסת השבת.

כן... להיות עסוקה זה טוב. זה משכיח את הרצון להיות במקום אחר.

מישהו אמר לי לאחרונה שיש משהו מאוד מיוסר בבלוג שלי.

לא חושבת.

זה נכון שיש כאן צליל נוגה. חוט של עצבות שנמשך בין המילים. לפעמים נגלה---

ולפעמים נסתר, מתחת לפני השטח, מאחרי הסרקאזם והאירוניה העצמית.

אבל אין כאן יסורים.

זה בטח לא סוג כזה של כאב.

אחד מה"קטעים קצרים של תובנות בגרוש" של אסתר קל אומר:

כאלה הם החיים,

לפעמים עצובים, לפעמים שמחים

לפעמים בוכים, לפעמים מחייכים...

ככה זה גם פה.

(ואם מישהו יעז לתהות בקול בדבר נטיות מאניות-דפרסיביות, הוא יחטוף ממני את "רגע קל עם אסתר קל" בראש! גם זה שישאל מה עושה אצלי ספר כזה! לא לדאוג, אני צרכנית של ספרים אחרים לחלוטין...)

כבר אמרתי שתחושות לא קלות מלוות אצלי את התקופה שלאחר הפסח בכל שנה. אני מזהה את זה כסימפטום יום הולדת.

השנה זה אחרת משום מה.

אולי בגלל שזה יום הולדת אחר.

אולי בגלל שזה יום הולדת לבד- משהו שכנראה הייתי צריכה להתרגל אליו אבל משהו בי מסרב להתרגל.

אולי בגלל שאין לי שום מושג מה יהא עלי בחודשים הקרובים.

מצחיק...

אני, שתמיד אומרת שחיי הם ספר פתוח לפני ואני יודעת בדיוק מה יהיה איתי, עומדת כעת מול עירפול מאיים. מסך אפור שמסתיר מאחוריו את עתידי וכל נסיון שלי להסיט אותו נתקל בסמיכות האפרפרה שלו, שמביאה אותי לתעות בדרך הרבה יותר.

וילון אפור של "בינתיים". מה יהיה אחרי זה? אין לי מושג.

אני חיה את ה"בינתיים".

הצטרפה לעולמנו הוירטואלי בלוגרית חדשה שהמלצתי עליה בלינקים פה בצד. בחורה מצחיקה וכשרונית מאוד. נושא הבלוג שלה הוא עניין הדייטים. היא בוחנת את הסוגיה הדייטולוגית מתוך נקודת מבט משעשעת.

מזכיר לי שבעבר הייתי עושה לחברות סטנד - אפ קומדי שכולל סיפורים על מפגשים מהסוג האישי. לרב מבדחים.

היום, לאור הדיכאון הפושה בי לאחר כל דייט מלווה במפחי נפש- אני יכולה להציע מקסימום סטנד-דאון קומדי...

בעצם, גם את זה לא.

לרב אלה דברים שעדיף לשכוח מיד לאחר שהתרחשו. לעשות "דליט" ולהמשיך הלאה.

כך או כך, מומלץ לכם לבקר אצל דראקולית. משעשעת כדבעי.

ועכשיו?

עכשיו אני אלך להכין לי קוסקוס עם ירקות מעשי ידי המכונות התעשייתיות של אוסם.

וזה אולי יזכיר לי, במעט, את הריח של יום שישי בבית.

אה, החזרתי את בילבי לככב בתמונה שליד הפרטים אודותי.

ככה נראיתי לפני שהייתי צריכה לעבור את המסלול המפרך של פגישות בבתי הקפה של ארצנו הקטנטונת.

ילדה חמודה, נכון?

זהו, שכבר מזמן לא ילדה...

וה"חמודה" זה עוד נתון לויכוח.

שבת שלום.