רק כדי להאיר

"תשמעי, הטקס היום, אין... את מדהימה! אנחנו כל כך לא רגילים בישוב לטקסים כאלה... מ ש ה ו"

"נו, אז המורה הצעירה הייתה אחראית לדבר המרהיב הזה שראינו? היה מקסים ומרגש ממש, כל הכבוד לך!"

"תגידי, את עיצבת את התפאורה? זה מופלא ממש..."

*

כן, הא? מופלא ממש. טקס לתפארת מדינת ישראל...

*

מידי שנה נהוג בישוב שעל הטקס מופקדות בנות האולפנא מכיתה י'. בשנה שעברה אירגנתי את הטקס שהיה קצת חריג ביחס למה שהיה נהוג שם עד עתה.

הקהל מאוד התרגש. לא היה טקס מרשים כזה הרבה זמן. וכל הישוב בא אלי לאחר מכן להלל ולשבח את המורה הצעירה והמקורית.

והשנה נפל בחלקי להיות במארגני הטקס שוב.

והיה "מדהים" ו"מרגש" ו"מופלא" ו"מהמם"...

אבל מה שרציתי לעשות בסיום, אחרי שבמשך הטקס כולו רעדתי, רעדתי ממש, מבכי, היה לעשות רק דבר אחד: ללכת ולחבק את בני ארבע המשפחות של הישוב, שחייהן לא ישובו להיות כשהיו.

*

כי... אתם מבינים, הכי כואב לי לראות את האבות השחוחים, עם העיניים הכבויות, עם השפתיים המכווצות באיפוק.

לראות את האמהות שבעיניהן העצבות התמידית הזאת , שברגעי האבל הופכת לבכי מר וכואב.

במשך כל הטקס, כ ל  ה ט ק ס, חשבתי רק איך לגשת לכל אחת מהמשפחות השכולות, לחבק את ההורים ובכך ליטול מעט מצערן, לסייע להם בנשיאת הכאב. אולי אף לחזק אותם ולנסוך בהן כח.

כח? לי? כשהגענו לאמירת קדיש וראיתי עולם הפוך בו האבות אומרים קדיש על בניהם- התמוטטתי ממש.

*

והטקס? כן... הטקס עצמו היה מרגש ומהמם וחבל"זי ומשהו משהו...

ואני חושבת...

אני חושבת שהטקסים האלה הם באמת משהו מדהים ומרגש ומפעים והכל נכון.

ימי הזכרון הללו יכלו להיות מאוד נחמדים-

אם לא היה את מי לזכור...

*

הפוסט הזה מוקדש לזכרם של:

סרן רונן ז'ורנו ז"ל

רב סרן יצחק טובול ז"ל

אליהו אליחי ז"ל

סרן ציון אלמעלם ז"ל

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.