שלום אנשים טובים,
אני פה, חזרה בדרום, אחרי יומיים מעייפים ועמוסים בעיר המקסימה שאני אוהבת כל כך- ירושלים.
ואתם בטח רוצים לשמוע מה היה לי ביומיים האלה. טוב, גם אם לא- אני רוצה להשמיע, מרשים לי?
בערב יום העצמאות היינו, בנות האולפנא, בעיר הסמוכה לחגוג שם ב"במה הדתית", יחד עם הגרעין התורני של העיר וישיבה מירושלים. היה מאוד שמח.
באותו יום מאור טילפן ושאל אם אגיע הבייתה כי הוא רוצה לראות אותי מתישהו בחג, אז עניתי שאגיע רק בבוקר ואשמח למצוא זמן לפגוש אותו. הוא נשמע קצת מאוכזב אבל לצערי לא יכולתי להגיע כבר בערב.
לפני הריקודים הייתה תפילת ערבית חגיגית ולקראת סוף התפילה אחת הבנות סימנה לי שמחפשים אותי.
יצאתי מחוץ לעזרת הנשים המאולתרת של הרחבה ו... מאחורי חיוך רחב ומאיר היו שם מאור ואוראל, החברה שלו, יחד עם זר פרחים ענקי!
איזו הפתעה חמודה!
מאור שאל אותי מה אני רוצה ליום ההולדת אז ביקשתי מכתב. דווקא המכתב יתעכב, אבל כמתנה הוא הביא לי את הספר "אבא ארך רגליים". למישהו יש מושג למה? 
בריקודים עצמם הבנות חגגו ממש ורקדו מסביבי כל הזמן (היה קטע מביך שפתאום כל האולפנא הייתה סביבי בצרחות של "סימן טוב" ו"בקרוב". כשהייתי קומונרית זה היה מצחיק ונחמד, אבל שם, לעיני כל האנשים נבוכותי עד אימה! ... במחשבה נוספת, זה גם קצת היה נחמד :))
למחרת הגעתי הבייתה למינגול המסורתי.
אנחנו לא ממש נוהגים לצאת מהבית ביום הזה. מסורת שאבא השתית: חידון התנ"ך לא מפספסים.
נא לא לגחך ולא לזלזל: אם יצא למישהו באמת לחזות בחידון המרתק הזה- דעו לכם שרובי ריבלין (ה"מדליק" משואה) ואבשלום קור מנהלים את העניין בחיוך ובהומור. ממש כיף.
השנה פישלתי קצת עם שאלת ראש הממשלה, השאר היה קלי קלות (אבל ככה זה: השאלות המקדימות, בכתב, קשות רצח, לא רוצים להביך את החברה על הבמה ככה שאת השאלות מול הקהל, לרב יודעים אבל זה לא כל כך משפיע כי בלאו הכי הכל תלוי בנקודות שנצברו בשלבים המוקדמים).
לאחר החידון ארוחת צהריים משפחתית כמיטב המסורת. הקטנטנים ציירו לי ציורים ליום ההולדת. זה נראה פחות או יותר כמו הציורים האלה שפסיכולוגים מנתחים על מנת לזהות מצוקה של ילד. הכל בצבעי אפור/שחור/כחול (אלה הצבעים שהיו אצלנו בבית... שיפוצים, זוכרים?), ואני מצויירת שם בגודל הר כשביד שלי עוגת היומולדת בגודל בוטן.
לא מאכילים את הילדים האלה, אני אומרת לכם...
לאחר מכן, בערב, שמנו פעמנו, דיתי ואנוכי לירושלים אל קודס. עשו לי שם מסיבת "הפתעה" בבית אנה טיכו.
אמנם אני מחייכת בקריצה כשאני אומרת "הפתעה" אבל ההפתעה הייתה האוירה הנעימה והאנשים המקסימים שהגיעו (בעיקר אנשי "צורה" ו"כיפה", אתרי הבית שלי לסירוגין- תלוי מי עולה יותר בקלות...)
היה ממש נחמד ואותי אישית זה ריגש.
מצאתי את עצמי עומדת עם זר פרחים על הראש (נכון שאני בת שלושים ולא בת שלוש אבל היה נחמד!) מנסה למצוא מילים של תודה, לא רק בהקשר של החגיגה הספציפית הזאת, אלא בכלל, ולא ממש מצליחה לומר משהו מהותי. הייתי מגומגמת כמו נערת בת מצווה.
למחרת היה לי איזשהו ראיון במוסד חינוכי ירושלמי. לא יודעת איך היה- מקווה שיהיה בסדר. באמת יש לי שאיפות לעבור לעיר המקסימה הזאת, ואני מקווה שאצליח.
ואני פה.
מטרת הפוסט הראשונית הייתה להודות לחברים הטובים שלי ששמחו אותי.
וגם כאן, בפוסט, במקום שאמור להיות יחסית נח לי ומאפשר הגעה לידי ביטוי אמיתי ונכון של תחושותי- אני לא מצליחה להגיד את זה... ובכל זאת, אנסה שוב:
חברים יקרים ואהובים שלי,
אין לכם מושג כמה ריגש אותי לראות את כולכם מגיעים באוירה כל כך שמחה ונעימה לחגוג איתי את הגיל ה...די משמעותי הזה. לכל אחד מכם, יגיע בע"ה מייל יותר אישי ובכל זאת אני רוצה לומר כאן את המילה שהיא באמת, ב א מ ת, קטנה מלהכיל את רגשותי. תודה.
מפסח עברתי תקופה לא קלה וכל אחד מכם היה כאן בשביל להרים אותי מהרצפה ברגעי נפילה קשים. זוכרים את הפוסט על העורב? כל אחד מכם היה עורב ברגע נתון אחר...
השיא של ביטויי הדאגה והאיכפתיות היה שלשום בערב.
לכם, לכולכם, נתונות תודתי ואהבתי.
מקווה להיות לכם כל מה שאתם- בשבילי.
המון אהבה,
חגית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
