רק כדי להאיר

המיטה הזאת. רחבה כל כך.

אני נבלעת בתוך השטח העצום הזה.

וכל הזמן במאבקים.

אבא,

אתה יודע שמהכל אני הכי מעדיפה ל...

להאבק על עוד פיסת שמיכה מהחמדן המתכרבל שישן לידי מאשר להאבק עם הלבד הזה.

כי כשהוא כאן, הלבד,

החושך סמיך יותר ומאיים יותר והוא מצליח לחנוק אותי-

עם כל השמיכה הגדולה הזאת.

*

עצבות.

השאיפה היא שלא. אני יודעת, אבא.

אבל אני עטופה בה. חורף נוסף של ואקום מזמין אותה לבוא.

וכנראה שנחמד אצלי כי היא באה כל הזמן לבקר.

*

במפגש לקראת גיבוש משלחת הנוער לפולין שתצא בקרוב, לאחר ההרצאה על אופי ומהות המסע, שוחחתי עם אם חד הורית של אחת מהתלמידות שלי.

"נו, אז תבואי לקפה" הציעה האם. צעירה נעימה ונאה.

"כן, תבואי!" החרתה אחריה בתה "תבואי ואת ואמא שלי תספרו אחת לשניה על חוויות הדייטים"

"אם בשואה עסקינן, הא?" חייכתי.

הן צחקו ואני רק חשבתי על זה שהאישה הנצבת מולי קשישה ממני רק בשש שנים

ויש לה ילדה שאמורה לצאת לפולין במשלחת נוער.

נוער

בני נוער

נעורים

נערות- - -

הגיל הזה.

אני כבר לא שם- אבל אין לי כזה בבית.

יש לי המון בעבודה.

זה הרבה.

אבל זה לא זה.

*

בשבוע שעבר פגשתי גם חברה טובה שלי, הראשונה שהתחתנה מהאולפנא. לבכור שלה תהיה אוטוטו בר מצווה.

היא סיפרה גם על לחץ לקראת סיום הדוקטורט, על הקשיים בתקופת ההתנתקות, על ההסתגלות למקום החדש, ילדים, משפחה...

הנהנתי בהבנה, אבל לא יכולתי להמנע, אגוצנטרית דוחה שכמוני, מהמחשבה שאת ההתמודדויות שלה- היא עושה "ביחד".

ואני- - -

זה פשוט גדול עלי כבר.