רק כדי להאיר

או קיי, כנראה שהטיפול בגולם יארך קצת זמן...

אז כדי שלא תתגעגעו אני מביאה לכם סיפור שפירסמתי ב"צורה" (שלא עולה) לאחרונה.

למה בחרתי את הסיפור הזה דווקא?

אני מקבלת מיילים מאנשים שונים שרוצים להכיר ל"פנסאית" בן זוג. נראה לי שהרושם שמקבלים עלי קצת מוטעה. כלומר, אני קצת פנסאית וקצת לא פנסאית...

אחד הדייטים שהיו לי עם מי שהיה עד לדמותי הוירטואלית כפי שהיא משתקפת בבלוג אמר שהפתיע אותו להכיר אותי אחרי פנסאית כי... "פנסאית קצת נונקונפורמיסטית ואת.. אחרי הכל ילדה טובה" :)

א. אני לא חושבת שנונקונפורמיזם חייב להתבטא באיזושהי התנהגות שלילית, של "ילדה רעה".

ב. יש בי צד כזה וצד כזה.

והנה הסיפור שהבטחתי. שימו לב לגיבורים. בשניהם יש אותי.

מקווה שתהנו :)

כמו ציור של דגה

הגשם הכה על תקרת תחנת האוטובוס במקצב מונוטוני. הרחוב הראשי הסואן בדרך כלל, היה כעת מרוקן מנפש חיה ואך לעתים רחוקות נראתה איזו דמות חוצה אותו במרוצה, מחפשת מחסה מהקור הירושלמי ונעלמת כלעומת שבאה.
"כולם מתחבאים מהטיפות" חייכה לעצמה.
היא דווקא אהבה את זה. את השוטטות הזאת בגשם. לפתוח את כפתורי מעילה ולתת לרוח ולרטיבות המרעננת לחדור לעצמותיה, להרוות את גופה שתחושות הצחיחות והצימאון שררו בו תדיר.
כעת, לאחר הטיול הלילי הקבוע שלה, לשמחתה בערב גשום במיוחד, התיישבה באחת מתחנות האוטובוס שבצד הדרך והתבוננה במתרחש ברחוב המצוחצח שנגלה לעיניה. נקי. מקורצף. ברור. אורות העיר משתקפים בשלוליות שנקוו בו וכל כולו אומר טוהר.
היא קמה ממקומה והמשיכה לבהות בנוף האורבני היחיד שאהבה. ירושלים בגשם.
לאחר שהשביעה את תיאבון עיניה ומוחה עיבד אף את הקטנה שבפיסות תמונת הרחוב הסיטה מבטה לעבר בבואתה שנשקפה מקיר תחנת האוטובוס.
טיפות גשם נתלו על קצוות תלתליה הסוררים אשר נחלצו מהכובע המגושם שחבשה. אמה שנאה את הכובע הזה. 'הוא גדול, הוא חום והוא מסתיר את העיניים'
היא דווקא אהבה אותו. החביא אותה מכולם אך עם זאת גילה לה אותם. את האמיתות שלהם וגם את השקרים.
מבלי משים מצאה עצמה מתקרבת לעבר בבואתה. לבחון מקרוב כל קמט שנשטף בגשם. המעיל הגדול עליה בכמה מידות נתלה מעליה ברישול, מסתיר כל סימן לקוי מתאר נשיים.
בחיוך נזכרה בהטפות החוזרות ונשנות מצד חברותיה. האמיצות שבהן הסבירו לה ש"מוזרות כשלה מרחיקה גברים". הגדילו עשות הילדים בבית החינוך בו הדריכה. "את מתלבשת שונה ומצחיק. אי אפשר לדעת שאת דתייה בכלל..."
ככל שהפליגה בהירהוריה היטשטשה דמותה הנשקפת מולה. הזכוכית נעשתה מעורפלת מטיפות הגשם ועשן המכוניות שנסעו ברחוב בתדירות קטנה.
טיפות הגשם טפטפו בקצב איטי כעת עד כי נעלמו כמעט כליל.
היא הליטה פניה בכפות ידיה, משפשפת את עיניה כמו מנקה אותן מהמראה שלה עצמה, והתכוננה להמשיך את הטיול הלילי הקבוע. מבט נוסף לעבר קיר התחנה הראה לה שהיא אינה לבד בתחנה.
ברגע הראשון נבהלה מדמותו המשתקפת מאחורי בבואתה, אך מיד לאחר מכן, כשהסבה אליו את פניה וראתה אותו מחייך כמתנצל הרכינה ראשה במבוכה.

האם ראה את מחשבותיה?
"א... אני לא הפרעתי, אני מקווה. עצרתי לרגע כי... הגשם... מצטער"
"לא- לא" מיהרה לומר "גם אני עצרתי לכמה רגעים. כנראה שהתעכבתי מעבר למתוכנן..." מבט קצר לעבר הרחוב הראה שהגשם כמעט ופסק. היא הצביעה לעבר הרקיע והוסיפה "ההפוגה הנוכחית ממש במקום. נראה לי שאמשיך כעת..." ידיה הטיבו את מעיל הגשם שלה, מנסות להדק אותו על גופה והיא פנתה לצאת את התחנה.
"צודקת. כדאי לנצל את ההפסקה הזאת" אמר ומיד התייצב לצדה "פניך מועדות לכיוון מרכז העיר?"
השיבה בהינהון מהורהר.
"יופי. כיף ללכת בגשם. כיף עוד יותר בשניים" חייך והידק את צעיפו לצוואר.
בתחילה צעדו בשקט, כשהיא מוצאת את עצמה מגניבה מבטים לעברו. מנסה לתהות על קנקנו מהמראה החורפי שלו. תמיד הייתה גאה בכך שידעה לזהות אנשים לפי החורפיות שלהם.
הוא חבש כובע צמר אדום ומעיל אפור ארוך. מידי פעם בצבצו מכנסיו, אדומים גם כן, מתחת לכנף מעילו.
היא השתעשעה מהמחשבה על תגובות החבר´ה מבית החינוך ללבושו. הוא בטח היה מסווג אחר כבוד בקטגוריית ילדי הפרחים הפריקים.
"יש לך חיוך נעים" אמר ומיד הסב את מבטו ממנה.
"תודה" ענתה קצרות.
"נתקעת באמצע הרחוב בגשם?"
"אמממ... בערך. אולי בחרתי להיתקע בגשם".
"גם אני אוהב גשם אבל הערב היה מתאים לי לבהות בו מתוך החדר החמים שלי. דווקא היום הייתי צריך להנחות קבוצת מורים לאמנות שמבקרת במוזיאון"
"להנחות קבוצה?"
"כן. תערוכת ציורים של אדגר דגה".
'טוב, לא ילד פרחים פריק. אמן ראדיקלי ופציפיסט יתאים לו גם...'
"דגה?" שאלה "זה ההוא שמצייר בעיקר רקדניות פריזאיות שמנמנות או פורטרטים של נשים עירומות?"
הוא צחק בקול.

"כן, בעיקר. מאיפה הידע?"
"מהמסלול לאמנות שלקחתי בתיכון... ו--- "הוסיפה תוך כדי כחכוח גרונה "מה אתה אוהב יותר ביצירתו?"
"הכל".
´גם את העירום´, חשבה באכזבה שהפתיעה אותה.
הם המשיכו לצעוד יחד בקצב איטי כשטיפות הגשם הבודדות שעד אותה עת טיפטפו או פסקו לסירוגין,הפכו למטר נינוח שהגביר את עוצמתו אט אט. במבט הבא ששלח אליה נראה היה כי הוא מהסס, אך שניות נוספות תחת כיפת השמים, שכעת המטירו בעוז את הטיפות, כמו נסכו בו אומץ. "יש כאן בית קפה מקסים שאני מכיר... אם את רוצה, אפשר אולי---" "כן" ענתה במהירות, לא נותנת למחשבות הרבות שלה להביאה לידי התלבטות ופיקפוק מחודשים.

בהקלה מחוייכת הוא פתח מטריה קטנה ששלף מתיק הצד המטולא שלו וסימן לה לחסות יחד עמו תחתיה.

"בואי, זה ממש כאן".

היא צעדה לצדו, קרוב יותר הפעם, מוצאת את עצמה עוקבת בדריכות אחרי תנועותיו הבוטחות שלא פסקו מלהפתיע אותה עוד כשקפץ ובלי להתבייש החל לצעוד לצדה עת יצאה מהתחנה. הוא היה שונה בהתנהגות שלו מהביישנות של הבחורים אותם הכירה. כל כולו אומר אומץ ותעוזה בוטחת שהיו מוכרים לה מעצמה אבל זרים לה בהתייחס לדפוסים החברתיים על פיהם גדלה. היא הייתה חריגה בנוף הדתי כמו... כמו ציור של דגה. והוא---

"הנה הגענו זה פה".

המיקום של בית הקפה, כמו גם מראהו הכללי בערב החורפי ההוא, כאילו נוצר בשבילם. לרגע היססה, תהתה אם היא נוהגת נכון. אם ההתמכרות הזאת לעוד כמה רגעי חסד עם האיש הזה, הזר באורח חייו, תועיל לה. תביא מזור לכאבי הלב שחוותה לא אחת, מהבדידות שנגזרה עליה בשל בחירותיה השונות, החריגות, הכה עצמאיות. לעתים קרובות הייתה בוכה לעצמה. מקנאה באנשים כמוהו על האינדיבידואליסטיות הזאת שאינה כרוכה באומץ או בקריאת תיגר. ועכשיו להיות איתו, כל כך קרוב, ובחוץ גשם.

כשנכנסו לבית הקפה המואר באורות עמומים של חורף, חייך למלצר והוליך אותה לשולחן פינתי קטן שהשקיף לסימטה הציורית מרוצפת האבנים.

"הם חולטים כאן תה צמחים טעים מאוד... לעזור לך עם המעיל?"

"זה בסדר" מיהרה להשיב ומצאה עצמה מתכרבלת במעילה כמבקשת להסתתר מפניו.

"אז אני, ברשותך, אסיר את שלי" אמר.

לרגע חשבה שהיא רואה פתילי ציצית מגיחים מתחת לסוודר השחור שלו. הייתה בטוחה שראתה את לובנן הבוהק בניגודיות לכהות בגדיו.

'עכשיו אני הוזה עוד לפני שנפרדתי ממנו' חשבה בכאב.

כשהסיר את כובע הצמר וראתה מתחתיו את הכיפה הצבעונית שלו, מצאה עצמה ממלמלת תפילות תודה.

"הכל בסדר?" שאל

"הכל נהדר" התמתחה והחלה לחלץ עצמה מהמעיל הכבד. "אני בכלל מרגישה כמו בבית קפה אירופי... כמו בתמונה..."

"כמו בציור של דגה" השלים בחיוך את המשפט הבא שרצתה לומר.

*

סיפור...

שלא תתגעגעו.

פנסאיתכם, שמתגעגעת בעצמה.