ואיך את רוצה להאיר, כשאת, כמו נורה שחוט הלהט שלה על סף פקיעה, מהבהבת לעייפה?
*
לא. לא עצובה.
פשוט עייפה.
זו השנה התשיעית שלי במערכת החינוך ואני כל כך רוצה לנוח.
ללמוד מה שאני רוצה, לטייל לאן שאני רוצה, לעשות מה שאני רוצה...
לעבות את סדר היום שלי לתחומים שאני לא מחוייבת אליהם, אלא רוצה בהם. נהנית מהם.
מחייכת אותם.
אני צריכה שנת שבתון כל כך כל כך. אבל אין לי מושג בפרוצדורות הנדרשות או בכל החוקים הדרקוניים האלה והביורוקרטיה והריצות סביב משחקי הטופסת (כל הזכויות שמורות לקישון הגדול).
אני זכאית לשבתון מהשנה שעברה.
אבל רק עם סיום השנה הזו אמורה לקבל קביעות בבית הספר הזה. כך שרשמית גם מצד מקום העבודה הספציפי זה אמור להיות בסדר.
מצד שני אני מחנכת כיתה י"א ולעזוב אותן לקראת י"ב...
לא מאמינה שיהיה מי שיתן לי לעשות כן ולא מאמינה שאני אתן לעצמי לנהוג בצורה כזאת. להזניח אותן ככה.
ויש את המסע לפולין , ובגרויות החורף, ואסיפות המורים וההורים, וחלוקת התעודות והמפעלים השונים שהם חלק ממעגל השנה ומחייבים את כל המורים.
מצבורים של חובות שאני אמורה להנות מהם ועפ"י רוב נהנית ולא מתייחסת אליהם רק כחובת התפקיד.
אבל זה כבר לא זה.
בעיקר כשאין גם זמן לחלום.
*
חלומות גדולים יש לי. מי שמכיר את הבלוג הזה הספיק לדעת על החלום הירושלמי שלי. חלום ילדות.
ועל החלום ללמוד עוד
ועל החלום למצוא...
לפעמים חלומות מתגשמים.
לפעמים לוקח להם קצת יותר מידי זמן.
ולפעמים הם פשוט לא.
*
אני יודעת שאין לי לתלות את אושרי בשום גורם חיצוני לי.
אבל אני ממש צריכה שהוא יציל אותי מהשגרה הממיתה הזאת.
הוא.
מיהו זה ואיזה הוא?
לא יודעת.
אבל שיבוא כבר ויציל כבר.
והכי חשוב... שיתן לי טיפת כח.
אני ממש עייפה.
ולעניין אחר... (לחלוטין אחר. בגלל זה יש קו מפריד. קו גדול שיפריד בין ההוא שלי, מי שלא יהיה, לבין האלה פה למטה)
מרגישה צורך להתנצל על תחושות כאב ורחמים שהיו לי כשראיתי את התמונות של בני סלע בידי השוטרים. זה קרה לי גם כשראיתי את התמונות של סדאם חוסיין כשנתפס או כשנגזר גזר דין מוות על איוון האיום , אי אז כשהייתי נערה.
אומרים שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.
מפחידה אותי האמירה הזאת.
כי כשראיתי, הסטתי את המבט כי לא יכולתי לראות
לא יכולתי שלא... לרחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
