רק כדי להאיר

"...

אוריה: תראה איך שאנחנו חוזרים על עצמנו...אני לא מבינה איך ברוריה חושבת שאנחנו כל כך מתאימים.

אמוץ: ...אורן אומר שיש לה חושים טובים לשידוכים... ומה את חושבת?

אוריה: ומה אתה חושב?

אמוץ: שאנחנו יכולים לשדר באותו תדר.

אוריה: כן, יש לנו זרימה טובה... אם היינו נפגשים בתור חילוניים, אז, כשעוד לא היו גבולות...אמוץ צוחק: תאמיני לי שלא הייתי מצפה ממך לגילוי לב כזה. תראי רק מה זה, את פוחדת מהבלי גבול והחילונים פוחדים מהגבול.

אוריה: מה מצחיק בזה?

אמוץ: שהחסידות זה בלי גבול בתוך גבול ואף אחד לא תופס את זה.

לאוריה אין יותר כוח ועניין להחזיק ראש בהשגותיו, והוא מרגיש את זה וממהר לסיים) ה' נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו.

אוריה: כן? גם בפח הזבל?

אמוץ: בטח, דווקא שם.

אוריה נרתעת: הו, באמת, תראה איך נסחפת.

אמוץ: באמת לאמיתה זה ככה... מי ינחם את היהודי שנשפך שם או ששפכו אותו שם?

("שברי אופק- קטע מהסרט הגדול", אילן נוב)

*

לפני שאני ממשיכה בכתיבת הפוסט הזה אני מבקשת רק בקשה אחת- לקרוא אותו עד הסוף. אין לי מושג מה יהיה אורכו ומה מידת העניין שהוא יצור אצלכם, אבל חשוב לי מאוד שתקראו אותו עד הסוף. פשוט... אם אני מחפשת "להאיר" אז איפשהו, סוף סוף, זה הפוסט שהכי יכול להצדיק את הבלוג הזה. או, ליתר דיוק, את מה שהבלוג הזה מתיימר להיות.

*

את הספר "שברי אופק" קראתי לפני שנים רבות.

מסופר שם על אמוץ, מוסיקאי שחזר בתשובה לחיק החסידות.

הספר כתוב כתסריט ודו השיח הנ"ל נערך בינו לבין אוריה, בחורה שחזרה בתשובה אף היא ושמנסים להכיר לו, רק שהיא קצת יותר "מרובעת" למרות שב"חילוניות שלה" היא הייתה טיפוס מיוחד, בעל מחשבה עצמאית, משהו שאמוץ מזהה ומצר על כך שנעלם אצלה עם תהליך החזרה בתשובה.

הספר לא מתמקד רק בקשר בינהם. מתוארים בו, בכישרון רב, דיאלוגים שקשורים בחייו של אמוץ ובסובב אותו יחד עם תיאורי סיטואציות שהוא חווה ודרכם ניתן להבין את דמותו המורכבת והמיוחדת.סימנתי לי בספר הרבה קטעים שהותירו עלי רושם רב. שחתמו בי חותם משמעותי. הקטע שציטטתי לפניכם הוא אחד מהם.

*

"מלוא כל הארץ כבודו"... ה' נמצא גם בפח הזבל...

*

אתמול נפגשתי עם שתי חברות טובות. נהדרות. יקרות לי מאוד.

בשיחה שנונה וחייכנית הגענו, די מהר, לעסוק בנושאים מסויימים בצורה שאפילו על פני קארי בראדשו וחברותיה הייתה מעלה סומק . טוב, הגיוני שאני נסחפת בהיסטריה. אולי זו רק שיחת נשים אופיינית ונורמלית והאינטרפרטציות שלי, שנובעות מתסביכים פנימיים, מתחושה כללית של טינופת (שוב, שנמצאת אצלי ורק אצלי!) כך או כך התוצאות של אותו סשן הן אותן תוצאות: תחושת גועל נפש כללית ממה שנהייתי. אני.

(רק לצורך הרקורד: לא צפיתי בשום פרק מהסידרה האלמותית הזאת אבל היי, שימו לב איך אני מעורה במתרחש, בעיקר בעניינים כאלה).

כצלע שלישית במשולש השנון הזה, מצאתי את עצמי מתארת מצבים, מתייחסת לנושאים שונים בצורה שעד לפני שנים מעטות הייתה טאבו מבחינתי. לא שעיסוק בנושא הזה הוא טאבו בעיני. ממש לא.

אבל-

אבל הצורה.פעם לפני שאמרתי מילים מסויימות שקשורות בעניין הזה הייתי נעצרת, לוקחת נשימה עמוקה, ומנסה להשתמש במילה חלופית על מנת להמנע ככל הניתן מזילות של העניין.אתמול זה לא היה כך ונגעלתי מעצמי.

 הדרך חזרה דרומה הייתה מסוייטת.

לא בלבד שאני מתעסקת בגועל נפש הזה יותר מידי. כבר מזמן לא מדובר בפיטפוטים שנונים.

נכנסתי לקרוואן , נתתי מבט במראה והתחשק לי להקיא. רציתי למות. להניח את ראשי בין ברכי וכמו רבי אלעזר בן דורדיה לגעות בבכיה עד שתצא נשמתי.

מהר מאוד חילחלה לתודעתי ההבנה שכנראה נגזר עלי לעבוד קצת יותר קשה בשביל לקנות את עולמי. בשביל להיות מזומנת לחיי עולם הבא. או שהבכי שלי היה צבוע כמו תמצית הקיום שלי בשנים האחרונות.

רבונו של עולם בוחן כליות ולב. אין מצב שהוא היה קונה הצגות מהסוג הזה. ומאידך... נזכרתי במשפט ההוא ומבעד לדמעות שבכל זאת זלגו העלתי חיוך של חדווה. אני לא לבד. גם בזבל הרגשי, המנטאלי והפיזי שאני טובעת בו, ללא יכולת להוציא את עצמי מתוכו, תוך אדישות מופגנת למציאות הנוראה הזאת- אני לא לבד.

*

דיברתי עם המלאכית השומרת שלי עלי אדמות. חברה חכמה ויקרה ומזמן לא בכיתי כך. נקי. מודע. נכון.

*

לאחר מכן דיברתי עם אחת מצלעות המשולש.

יש לה את העיניים הכי זכות שאני מכירה. אמרתי לה את זה.

היא התייחסה לזה בביטול. לא חושבת שהיא טהורה כמו שאני מתארת.

זה לא נכון.

היא אדם יפה וטהור.

את שומעת?

את אדם יפה וטהור. ואחרי שאמרתי לך את זה- האמנתי בעצמי. ראיתי אותי אדם יפה וטהור ביסודו.

כל השאר זה לא אני.

זה לא את.

*

כל הלילה לא נרדמתי. למרות שהייתי עייפה מהימים האחרונים, משבת מתישה ב"ביצה הירושלמית", מהעצבות.

לקראת הבוקר לקחתי את הווקמן ושמתי לי דיסק של גבי חסון. הוא ישב יפה בין הדיסקים ה"דוסים" שלי, שהעלו אבק.

יצאתי אל המדשאות שרוויות בטללי לילה. השמיים היו כחולים כהים ועצמתי עיניים.

סידרתי לי מפגש עם עצמי. מכאן, לאחר  בירורים פנימיים שמסירים סיגים של טומאה שפשתה בי בתקופה לא קצרה, המפגש עם אבי שבמרומים היה יותר פשוט.

שמי הלילה שינו בהדרגה את הצבעים שלהם לתכול זך והתפללתי שחרית.

זה לא שלא יצא לי בתקופה הזאת להתפלל שחרית מידי יום. אבל הפעם התפללתי. בניגוד למצבי תפילה קודמים, בהם התנדנדתי תוך מילמול מפוהק ועייף.

הלכתית אין צורך לומר "ברכות השחר" (הברכות של ראשית תפילת שחרית) כאשר לא הייתה שינה במשך הלילה. ברכות השחר יש להגיד כשמתעוררים.

בכל זאת אמרתי ברכות השחר.

התעוררתי.

*

לוטה, מלאכית שומרת ויקרה שלי:

אמנם בהודעה שלך באחד מהיקומים הוירטואלים המקבילים ציינת אותי כ"מספר 1" ברשימת האנשים אליהם שיגרת תודה.

המשבצת הזאת קצת גדולה עלי, את יודעת...

ואמש? אמש הצלת אותי.

את הרבה יותר מ"מספר אחד" שלי. הרבה יותר.

*

איש שלי, אהוב יקר- כהרגלי בקודש אני גם מעדכנת אותך.לא אחת יוצא לי להאשים אותך / את רבש"ע בבדידות שלי. אני האשמה העיקרית. הותרתי את עצמי בדד.א נ י הזנחתי את עצמי.

הואקום שיצרתי בתוכי, במו ידי, הוא תוצאה של הזנחת ה"אני" האמיתי שלי והשארת האישיות שלי חשופה לשינויים שלא היו לרוחי ויחד עם זאת לא היו בי העוז והכח לשנות.

מגיע לך, לנו, הרבה יותר.

אני מבטיחה לעשות הכל כדי שתקבל אותי ראויה.

כדי ששנינו נקבל אחד את השני מוכנים ממש. נקיים. שלמים.

אמיתיים.

רק אז הכר לבניית חיים משותפים וטובים יהיה נכון.

אוהבת אותך מאוד,

חגית.