רק כדי להאיר

אחותי.
חלק מכם מכירים אותה.
אחת מל"ו צדיקים בעיני.
אדם נפלא, טוב לב ורגיש, מלא הומור וגם נראית לא רע בכלל.

הוצעה לה הצעה באיזור ט"ו בשבט בשנה שעברה. הבחור, נקרא לו "קרמיסימו", לא הכי נשמע לה (ככה זה כשמדובר בשידוכי דודות), אבל היא לא אומרת לא לאנשים ועושה את ההשתדלות שלה.
יצאה לדייט. היה נחמד.
על שאלתי בדבר המשך, ענתה שאין לה בעיה להמשיך ולבדוק.
אבל הוא לא טילפן.

כולנו מכירות את ה"לא מטלפנים". עברנו את שלב עשיית הטראסק סביב זה.
אז המשיכה דיתי בעמל יומה כשקוקה, כלבתה הנאמנה לצידה ומשמשת לה מזור מפני תחלואי העולם דוגמת הגלידה הנ"ל.

בערב פסח מצלצל הטלפון.
"הלו? דיתי? מה שלומך? מה קורה? מה העניינים?"
"נהדר. תודה. מי זה?"
"קרמיסימו"
"וואלה. נדמה לי שאני זוכרת אותך בשחור-לבן. קרמיסי-מה?"
הבחור גיחך קלות והמשיך:
"טילפנתי לאחל לך חג שמח וגם לשאול... מה לגבי המשך?"
"המשך של מה?"
"את יודעת... להפגש..."
"אה! נפל האסימון. זה *אתה*! אה, טוב שטילפנת, אבל לא נראה לי. חג שמח וכשר גם לך".

הוא המשיך במאמצי שכנוע ברם- אולם, דיתי עמדה בסירובה ואמרה- באופן חביב וסימפאטי- שלא נראה לה שייך להמשיך.

כמה ימים לאחר חג האביב, משהו באיזור יום השואה (רמז מטרים לסוף הסיפור, כנראה) טילפן הבחור בשביל לפטפט.
אחותי גילתה אטנטיביות ונחמדות שהביאוהו לשאול בסוף השיחה "אולי בכל זאת?".
אחותי ענתה שבכל זאת לא נראה לה.

עברו ימים ושבועות. מידי פעם העלם מטלפן לשוחח עם אחותי, לחלוק חוויות ולהביע שוב את רצונו להפגש.

באיזור אמצע אב נפל דבר.
אולי היה זה יום האהבה, אולי ימי אלול המתקרבים- תכלס, דיתי החליטה לתת לקרמיסימו הדבק במטרה צ´אנס נוסף.

"???"
"נו, חגית. אולי פישל עם החודש וחצי ההוא בלי טלפון- אבל מאז הוא לא מפסיק לטלפן. אפשר לנסות שוב- זה בלאו הכי מה שהתכוונתי לעשות כבר אז".

יצאו.
כבר בסוף הפגישה סיפר שהוא עומד לעבור ניתוח עיניים.
אז לקח לו שבוע להתקשר בגלל הניתוח.
ניסו לתאם פגישה נוספת וזה נדחה ונדחה ונדחה.
ונדחה.
כשהפער בין טלפון לטלפון שלו הוא בערך שבוע.

על השאלה הקנטרנית "למה היא לא מטלפנת אליו, ממממ?!"
תהא התשובה: טילפנה! בטח שטילפנה! ידעה שעובר הוא ניתוח וכל הקטע הזה. אז טלפון לדרישת שלומו וכיוצ"ב-בוצע אף בוצע.

אבל דייט? אין.

הגיעו ימי תשרי.
ימי סליחה וחמלה.
ימי תשובה וכפרה.
ימי קול שופר, שלעומתו קול צלצול הטלפון- נדם.
אמנם הוא טילפן לאחל שנה טובה, אך סוגיית הדייט הבא נותרה פתוחה.

א ב ל,
אל יאוש! לכל תחילת החגים- יש אחרי החגים!
כמעט בהאסף תשרי, כשכלל עמ"י רקדו וצהלו ברחובות יחד עם ספרי התורה בעת ההקפות השניות, היה הדייט הרביעי במספר (היה אחד נוסף "על הדרך").
משך הדייט- ארבעים וחמש דקות.
מזל שהיינו בלאו הכי בסביבת מגוריו לרגל החג בבית אחותינו הבכורה, אחרת גם את זה הוא לא היה משקיע.

ומאז?

שני טלפונים.
באחד הוא טילפן ו"מה שלומך? מה קורה? מה העניינים?" כולו צחוק וצהלה ודיבורים ערטילאיים על הדייט הבא.
בשני היא טילפנה בשביל לתהות יחד איתו בקול מה קורה. הוא חייך וטען שכלום לא קורה והכל כרגיל.

וכאן, פחות או יותר מסתיימה הסאגה.

לפני כמה שבועות שאלתי אותה.

"דיתי, מה קורה עם ההוא?"
"איזה ההוא?"
"נו, ההוא... ההוא עם העיניים. הניתוח."
"אה, וואלה. הוא. איך קראו לו, תזכירי לי?"

*

"לאן הוא עף לאן פרח?
אין איש אשר ידע
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה".

ארבעה דייטים בחצי שנה זה שיא שלא יהיה פשוט לשבור, אא"כ קוראים לך אביטל שרנסקי ובעלך אסיר ציון.