רק כדי להאיר

הפוסט האחרון של דודלי רק זירז את כתיבת הפוסט הזה, ככה שאתם מוזמנים להודות לו (ואם הדברים משום מה לא יהיו לרוחכם, אתם תמיד יכולים לקלל אותו בבלוג שלו )

*

לא אחת נשאלתי מדוע אני כותבת בלוג. מה כל האקסהביציוניזם הזה? מה העניין? דרך נוספת למצוא חתן?

התשובה היא בפשטות: לא. בוודאי שלא מלכתחילה.

תסביך הגרפומניה שלי ידוע לשמצה ובמשך ימי חיי הבלי הגעתי למסקנה שאני כותבת הכי טוב את עצמי. הבלוג הוא שיטה נהדרת גם לקבל פידבק על התכנים יחד עם עצות טובות לחיים.

אם דרך זה יבוא החתן? לא יודעת.

חושבת שציינתי כאן לא מעט מחדלי אישיות שירחיקו כל בר דעת. זה בגלל העובדה הפשוטה שלא באתי לקשקש לכם על חייה של מורה-דתיה-רווקה-בתולה-זקנה-בת 32. (אמאל'ה! אני קוראת את זה ומתחילה לרחם על עצמי!)

דברים כאלה עושים נהדר בNRG יהדות, ושם מדברים גם על תנוחות.

הבלוג הזה נכתב לאחר הצצה די אינטנסיבית שלי בחיים של אחרים, כפי שנפרשו לנגד עיני הפרובינציאליות המשתאות.

ורציתי גם.

לספר, לשתף, לחבק, לצחוק, לבכות.

אני יודעת שכל זה לא ממש מסבר את אזני הדודה הפולניה ששואלת: נו? ובכל זאת? לא מתקשרים חתנים פוטנציאלים?

לא. לא ממש.

אבל יש התקשרויות שוות יותר.

*

את חברתי פנטה (המגיבה בניק "פנטזיות בקולנוע") הכרתי לאחר שפנתה אלי למייל וסיפרה לי עד כמה הדברים שאני כותבת מעוררים בה הזדהות. במיילים הבאים היא הוסיפה המלצות בדבר האיפור שיכול להלום אותי ("מעושן". לא לשאול אותי מה זה), לאחר שראתה תמונה שלי.

בהמשך נפגשנו ואני מודה על כל דקה שיש לי אותה: חכמה ישירה כזאת. מאוד מודעת. ממקדת בשאלות ובמענות שלה.

אמיתית.

אם עובדת היותה גם בקיאה ברזי האיפור והלבוש עזרה במשהו? קשה לומר.

אבל בדברים החשובים באמת היא כאן- למרות שהיא לא חתן.

חוץ מפנטה הכרתי אנשים ואנשות נוספים. כותבי בלוג או שאינם כאלה. לפעמים זו הייתה הכרות קצרה וממצה, אבל לרב זכיתי להכיר אנשים שכבר בשלבי השיחה הראשוניים הרגשתי בבית. המבוכות המאפיינות את הרגעים הראשונים של פגישות מעין אלו- לא היו חלק מהמפגש.

הרגשתי כאילו מדובר במכרים. ולא רק בגלל שהם קוראים אודותי בבלוג.

*

ליידי די פנתה אלי לפני כשבועיים:

חגית יקרה,

אני מרגישה לא נוח שאני יודעת עליך כל כך הרבה, ואת אפילו לא מודעת לזה. אז רק שתדעי- אני קוראת נלהבת שלך ומתרגשת כל פעם שיש לך פוסט חדש. העומק והיופי שבו את כותבת נדיר ואני מתרגשת כל פעם לקרוא אותך. יש לי אפילו קטעים שאהובים עלי ואני חוזרת אליהם כל פעם להתחזק וליהנות מהדברים שאת כותבת.

אז זהו- לא הרגשתי נוח שאת אפילו לא מודעת לכמה אני מעריכה אותך, ותופסת מהדברים שאת כותבת.

ומתוך חיבתך העזה לירושלים- אני רוצה לתת לך הזמנה פתוחה לדירתי היפה ברחביה- כל פעם שרק מתחשק לך- אשמח לארח אותך בחפץ לב- אני יודעת שאת לא מכירה אותי- ואני יכולה להיות גם סוטה בן 65 בלי שיניים שמפתה אותך לבקתתו החשוכה ביער... אבל לא- אני בחורה דתייה שומרת כשרות ושבת, בין השאר... (גרה עם שותפות ברחביה)

בכול מקרה היה לי חשוב שתדעי את המידע הנ"ל.

שתמשיכי להעשיר אותי ואת כל הקוראים שלך.

בהתחלה התבאסתי. לא סוטה. לא זקן. לא בקתה. לא חשוכה. לא יער.

אמרתי לכם, עד שיש פניה בעקבות הבלוג הזה - זו בחורה שפויה ונורמלית.

אחר כך החלטתי שאולי יש לה אח, אז יאללה, ננסה.

אחר כך התחילה תקשורת מיילים ששיאה היה בדייט הכי טוב שהיה לי בחיים. והיא גם בלונדינית :))

החלטנו להפגש במוצאי צום י' בטבת.

הייתי בירושלים יחד עם התלמידות שלי, לביקור ב"יד ושם". עשיתי קצת בושות עם ההומור השחור שלי ("יאללה, בנות, קדימה! לאוטובוס! הנהג לחוץ לחזור. נוווווווווו! קדימה! שנל! שנל!" וזכיתי למבטים מזרי אימה משלושה טוריסטים מגרמניה).

לאחר ששלחתי אותן הבייתה יחד עם מורה מלווה אחר- פניתי לעשות לנפשי.

האויר הירושלמי. החורפיות. הגשם שמנקה את העיר.

הכל היה שם.

ובערב- חיכיתי לליידי בבית קפה אהוב וירושלמי.

בזמן ההמתנה נהנתי מסיידר חם ושיעשעתי את עצמי במשחקי הצפיה שמאפיינים אותי ברגעים כאלה: התבוננות מעמיקה בשאר יושבי בתי הקפה. הססגוניות של הטיפוסים בירושלים הופכת את העניין למרתק.

עד שהיא הגיעה.

תמיד יש נסיונות ניחוש ניכרים לזהות מי מבין הנכנסים/ היושבים הוא האיש לו מצפים בפגישות מעין אלו.

היא נכנסה וידעה לאן לגשת. כמו שאני ידעתי שזו היא.

ודיברנו. מהשניה הראשונה.

במשך מעל לשלוש שעות דיברנו וצחקנו ושיתפנו (וגילינו שאחותה היא החברה הטובה ביותר של פנטה, חלוצת הפונות דרך הבלוג. עולם קטן. עולם דתי פיצפון)

והיה נהדר. כל כך נהדר שגם העובדה שהמרק "זוקיני-נענע" (הספסיאליטה של המקום. עכשיו נסו לנחש איפה היינו) נגמר- לא העיבה כהוא זה.

זה היה, כמו שאמרתי לחברה אחרת, הבליינדייט הכי טוב שהיה לי בחיים.

*

אז יש לי בלוג והוא שלי

והוא גם מביא לחיי אנשים שכעת, בפרספקטיבה של שלוש שנים לאחור, אני לא יודעת מה עשיתי בלעדיהם.

*

תודה

*

אוח, דודה זושקה! לא קראת את הפוסט ולא הבנת את העיקר, נכון?

אוף...

לא. לא, אין לה אח.