מאז שאני זוכרת את עצמי בתפקידים חינוכיים (בין אם זה בסניף, כמדריכה או כרכזת ובין אם במסגרות יותר פורמאליות של חינוך- כמורה), יצא לי להיות אחראית על טקסים הקשורים בימי הזכרון, העצמאות או יום ירושלים- ואהבתי כל שניה שעסקתי בזה.
כבת לאבא מאוד ציוני שחינך אותי לפטריוטיות- החיבור הנפשי שלי לאירועים הללו הוא גדול ותמיד היה חשוב לי לרגש ולגעת, להביא את כל מי שסביבי לאותן תחושות שאני חווה וממלאים אותי גאוה על היותי שייכת לעם הנפלא הזה.
השנה הוחלט במועצתנו האיזורית לחגוג את יום ירושלים לכלל הישובים יחד- באולפנא.
כיתות י"א- י"ב עמוק בתקופת הבגרויות.
כיתות ט' צעירות מידי.
כיתות י'- אמנם בבגרויות אבל רק קצת, אז יאללה, שהן תעבודנה על המסכת ונצרף אליהן כמה מכיתה ט'.
האמת? לא הייתה לי התנגדות- ב א מ ת שאני נהנית לעבוד על טקסים מהסוג הזה.
נבחרו שלוש בנות מכיתה י' ועוד שתי חמשושיות להקריא את המסכת שחיברתי.
קראתי לה "קושרים לך כתרים" והרעיון היה שכל בת תקריא קטע המסמל משהו של עיר הקודש. ציירתי גם תפאורה בזעיר אנפין ע"מ שהבנות תציירנה בגדול ובזמן המועט שהיה לנו מרגע שהונחתה עלינו המשימה הזאת- בנינו, יחד עם המדריכות, משהו יפה.
לאחר שצלחנו חלק נכבד מהתכנית (נאומים והרצאות + ארוחת ערב חגיגית) הגיע תורנו.
ראש האולפנא ניגש למיקרופון ואמר: לסיום הערב, מסכת ומצגת שעמלו עליה בנות כיתות ט'-י' עם המדריכות.
...
אני מורגלת בזה שרואים אותי. מעריכים אותי. יודעים על עמלי- בלי שאני אתרוצץ מסביב בפוזה של "עשיה". כל האנשים שעבדתי איתם קודם לכן ידעו בדיוק מה עשיתי ומתי, גם בלי שטרחתי להתבלט.
לא הייתי צריכה להתבלט.
הייתי שם.
וכאן?
כבר שנתיים בשביל אדם מסויים, משמעותי, אני לא כאן- למרות שמי שמסתכל (ולא צריך לטרוח הרבה בשביל זה) יודע שאני כאן...
"למה לא באת למסיבת ל"ג בעומר של צוות המורים?"
אני צריכה להסביר שאין לי מה לעשות עם חבורת אנשים מבוגרים שבאים לעשות על האש עם המשפחות שלהם?
"למה לא רואים אותך בחדר מורים? גם בהפסקות את לא שם..."
כי בהפסקות אני עם התלמידות שלי. יותר נח לי שם. פחות רכילויות וקשקשת.
"איפה את?"
אני כאן ולא כאן, כנראה.
אז נכון, ראש האולפנא היקר שלי,
אני לא מחוברת כל כך למקום.
אולי כי הקרקע לא נוחה לי להתחבר אליה.
ויודע מה הכי עצוב?
אם היית אדם שאני לא מעריכה- אז הייתי מחייכת לי בבוז לאור ההערה שלך היום עת הצגת אותנו לפני הקהל. בחינת "כשאנשים קטנים עושים צל גדול- סימן שהשמש שוקעת"
אבל לא.
אתה איש עצום וגדול בעיני. אדם בעל שיעור קומה שאין לי מושג איך לאמוד אותו והלוואי והייתי מצליחה להגיע לרמת מסירות הנפש שלך (ואתה יודע שכרגע אני לא יכולה להגיע לשם- יש לי לעמול על משפחה להקים ויש לי את האמא החולה שלי לדאוג לה...)
להגיד שאני מעריכה אותך ממש מגמד את התחושות האמיתיות שלי
ואולי זה מה שהופך את הסיטואציה היום, שהיא ביטוי לשנתיים האחרונות, לכל כך...
כל כך כואבת.
אז אחת המורות שכנראה הייתה רגישה מספיק בשביל לקרוא את הכאב בעיניים שלי ניגשה אליך על מנת לידע אותך.
לא היית צריך להתנצל. כמו שאמרת - לא ידעת...
אולי בכל זאת אני אשמה.
*
חג שמח, אנשימים יקרים.
אחד מהכתרים ש"קשרנו" לירושלים הוא כתר השמחה-
"עתיד הקב"ה להחזיר לירושלים כל שמחתה, וכל המתאבל על ירושלים בעולם הזה, עתיד לראות בשמחתה לעתיד לבוא"
זכינו לראות בשמחה של בניית העיר על ידינו, העם השב לציון.
יהי רצון שנזכה לראות בבניינה השלם ובשמחת בית המקדש השלישי אמן.
פנסאית,
עצובה-שמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
