רק כדי להאיר

לא יודעת אם סיפרתי לכם על הקוסמטיקאית שלי, אתי, אבל היא משהו מיוחד.

א. היא מצליחה לעשות ממני בת אדם.

ב. היא מבוגרת ממני בשני עשורים ונראית נ ה ד ר.

היא דווקא לא יפה באופן מיוחד , לא חריגה בטיפוח שלה או משהו כזה. יש רק דבר אחד שהיא משקיעה בו את הנשמה. כושר.

תמיד כשאני באה לטיפול היא מתחקרת אותי לגבי סוג הפעילות הגופנית שאני עושה, בהנחה אופטימית שאני אכן עושה. בהתחלה הייתי מתלהבת לה:

"אתי! היום הגעתי אליך ברגל מהבית שלי!" (למי שאינו מעורה במפת העיר באר שבע מדובר בהליכה נעימה של 20 דקות). בהמשך, כשגיליתי שנורא קשה להלהיב אותה- הפסקתי להגיד לה את זה. וגם לבוא ברגל...

למה קשה להלהיב אותה?

איכשהו כל מה שעשיתי- היא עשתה טוב יותר:

"אתי, אתמול הייתי בסטודיו סי בערב ויותר מאוחר יצאתי להליכה של חמישים דקות".

"רק חמישים? אני כל בוקר מתעוררת בחמש ולא יורדת מהשעה וחצי הליכה"...

"היי אתיקה! וואו, אני קרועה מעייפות. השעה שלוש, לא טעמתי כלום ומהבוקר אני בהתרוצצויות".

"ממתי לא אכלת? הארוחה האחרונה שלי הייתה אתמול בצהריים..."

"אויש אני מותשת! באתי מריקודי עם ולאחר מכן אני יוצאת להליכה עם חברות עד ליציאה מהעיר ובחזרה".

"נו, באמת חגית... לא קוראים לזה הליכה... זה טיולון לילדים"

"היי אתי, מה העניינים? את לא יודעת איזה מעייף היה לעשות את כביש שש ולהגיע מואדי ערה עד לבאר שבע בעשרים דקות ושש שניות! מזל שהגעתי בזמן לטיפול"

"יקירה שלי, רק הבוקר יצאתי מביתי לכיוון הירח דרך שביל החלב ובחזרה. לא צריך לקחת יותר מרבע שעה".

השיגעון החדש של אתי- ספינינג.

בין מריטת גבות למניקור היא הצליחה לשכנע אותי לבוא איתה לשיעור אחד על מנת שאראה כמה שזה משהו "נפלא ולא מן העולם הזה".

עקרונית- יש לי טראומה מאופניים. אני לא יודעת לרכב על אופניים כי כשהייתי קטנה נפלתי מאופניים עם גלגלי עזר ומי שנכווה בצוננין נזהר באבו אבוה ברותחין (יודעת שאני מעוותת את חז"ל וזה הפוך... באט איי גאט א פויינט דר!) אבל היא הבטיחה לי שזה לא ממש אופניים אלא כמו אופני כושר: מדוושים ונשארים במקום.

עסק לא רע- ככה אני גם לא אקרטע מאחורה.

כל מי שהולך לחדר כושר בפעם הראשונה דואג לסדר לעצמו הופעה א לה דליה מנטבר.

כולל הסרט הורדרד סופג הזיעה למצח.

דא עקא, לא כולנו נראות מדגימות בקלטות של סינדי קרופורד. אנחנו מבינות את זה רק כשהטייטס מחשב להתפקע והסרט הוורדרד שקנינו במיוחד, מטפס לו במעלה המצח המזיע (ולא בחינניות) ואת נראית יותר דומה לחנה לסלאו בגירסת קלרה המנקה.

בהתחלה זה היה נחמד. דיוושתי להנאתי לצלילי מוסיקה קצבית והרגשתי רוקי ממין נקבה, מה שהגביר את המוטיבציה: אני אראה להם! אני אראה לכולם! אני אצא מכאן שאפה!

גם המדריך היה חמוד ממש.

העונג הצרוף נמשך חמש דקות.

או אז הזיק הסדיסטי בעיני המדריך ניצת("איך לא ראיתי שהוא דומה לחניבעל- הקניבעל- לקטור?") והוא שאג בחדווה: "עכשיו כולנו מעלים ביחד את דרגת הקושי לשיפוע ומדוושים במהירות יותר גדולה רכונים קדימה, חצי בעמידה".

חשבתי שלא שמעתי נכון...

אישית היה קשה לי לחבר בין האיברים: "דרגת קושי", "שיפוע", "מהירות" ו"מדוושים בעמידה" למשפט אחד.  

הסתכלתי על אתי. הממזרה סימנה לי שהיא עם דרגת הקושי הגבוהה כבר מתחילת השיעור.

טוב, היא לא דוגמה. הבחורה מטורפת כושר.  נראה מה הולך עם השאר.

מימיני הייתה איזו גריאטרית אחת שדיוושה בחיוך רחב. פזלתי לבדוק שהיא לא מרמה עם כיוונון דרגת הקושי.

אני היחידה שנמצאת על דרגת הקושי הראשונה?!

"או קיי חברים, כבר חמש דקות שאנחנו מדוושים, בואו נגביר קצב!"

רק חמש דקות?!?!

אחסוך מכם את ההתרחשויות במשך הארבעים דקות הבאות.

אם בתחילת השיעור ציפיתי לשניה שאני ארד מהאופניים- לא ידעתי מה מחכה לי כשהרגע הזה יגיע...

איך שהתנתקתי מהאופניים השתטחתי אפיים ארצה (נו, חיכית לרדת מהאופניים, לא?) ובעזרתם האדיבה של אתי, הקשישונת מימין והמדריך, גררתי את עצמי ליציאה כשאני נשענת על כל מה שאפשר להשען ("כמה מדרגות יש לכם פה?! נראה לי שהאנשים יכולים לבוא, לדפוק כרטיס וללכת והם עשו את היומית שלהם מבחינת כושר...")

בסופו של דבר, אחרי מאבקי הישרדות קשים, הגעתי לאוטו של אתי.

"עכשיו תראי איזה כיף, איך שאת מגיעה הבייתה את נכנסת למקלחת וזו התחושה הכי נהדרת בחיים"

כה אמרה אתי.

אבל אם אתם שואלים אותי, התחושה הכי נהדרת אחרי סיוט מהסוג הזה היא

לנשום.