רק כדי להאיר

הימים היו ימי ראשית השנה הראשונה שלי בשירות הלאומי.

באמצע אחת מישיבות הצוות שלי עם המדריכים המסורים – שיחת טלפון.

"חגית?" כך אבי "מה קורה איתך? הכל בסדר?"

"כן, נהדר. ואתם מה איתכם?"

"אנחנו... מה אני אגיד לך. אנחנו לא אוכלים, לא שותים, לא הולכים, לא ישנים, לא ממצמצים, ואמא שואלת איך זה שלא שמת לב שכבר שבוע לא טילפנו לשמוע מה קורה איתך"

"אבא... תגיד לי שלא עשיתם את זה"

"אני? מה אני אשם. זה היה יותר בשביל אמא שלכן"

...

"אני לא מאמינה" אמרתי לצוות ההדרכה שלי כשניתקתי את הטלפון "הם נפלו על הראש..."

"מה קרה?"

"התחברנו לכבלים".

עבר שבוע נוסף באין קול ואין עונה מכיוון ביתי הקט והחלטתי לנצל יום חופשי ולבדוק את המחדל באופן אישי.

בסה"כ לא היה מסובך לזהות את הבית, למרות שקיות הזבל שהצטברו בכניסה. השכנה ברכה אותי לשלום ושאלה אם אמא ואבא נסעו לאנשהו, כי היא לא ראתה אותם הרבה זמן, וכשהיא חושבת על זה, גם את החתול שלנו היא לא ראתה שזה לכשעצמו לא רע בכלל.

אז עניתי שאבא ואמא פשוט... כבולים למחוייבויות אחרות בתקופה האחרונה.

את פני קידמו קולות רמים של שירה בשפת אמו של זובין מהטה. בדרכי לעבר הקולות דווקא מצאתי את אבא שלי במטבח מכין סנדוויץ'.

"הו, שלום. זוכר אותי?"

"גיתיייייייי! מה נשמע? אמא! חגית באה הבייתה"

מהסלון נשמע המהום.

"חשבתי שהתלהבתם מהערוץ הטוניסאי שהעלה בכם נוסטלגיה"

"כן, אבל יש שעה של קטעי שירים מסרטים הודיים בערוץ בומביי. אמא לא מוכנה להפסיד, מצחיקים אותה הקולות הגבוהים שלהם... אז בזמן הזה אני מכין אוכל"

"סנדוויצ'ים? אמאל'ה! את זה יש לי גם בדירה. עד שהגעתי אין מה לאכול???"

"אה, לא נורא עוד חצי שעה זה נגמר ואני מול וימבלדון. אמא תכין לך משהו".

המלפפון שכירסמתי כשראינו, דיתי ואני, "בוורלי הילס 90210", היה טעים דווקא. אחר כך ניצחתי את אבא בדמקה מה שאפשר לנו צפיה של חצי שעה נוספת בתכנית הבאה של ערוץ הילדים שהייתה... "פרקר לואיס".

וזו, תאמינו או לא, הייתה נקודת מפנה ששדרגה את חינוכי המוסיקלי. איך?

הסכיתו ושמעו.

הפרק עסק, אלי-הטוב-האם-היא-לא-מזכירה-לכם-מישהי, במנהלת הרווקה יצירת השאול, זאת שכדי להשקיט תלמידים הרביצה שריטה בצפרניה האדומות על גבי הלוח. (ילידי 1980 צפונה לא מבינים למה זה אמור להטריד מכיוון שבלוח חלק לטושים מחיקים זה לא ממש עובד. קיבינימאט להיות מורה. גם משכורת רעב וגם גוזלים ממך את מעט החדווה שעוד נותרה לך בחינוך הדור הפוחז).

בפרק דנן צפינו בנסיונותיה של המנהלת לאבזר עצמה בבן זוג. מידי פעם התאהבה במישהו אחר והפליגה בשרעפיה לעבר מזבח הנישואין כשברקע... אמאל'ה! מה זו המלודיה המתנגנת ברקע כל התאהבות? הכינורות... העוגב... הצ'לו... איפה זובין מהטה שיסביר לי מה היצירה הקלאסית הזאת?

נגמר הפרק.

 ניסיתי לאתר משהו מהכתוביות שנגדעו באיבן בגלל לחצן שלט מאצבעו הנרגשת של אבי "ששש... עכשיו עזבו אותי מהשטויות. חדשות".

פרשתי למיטתי כשאני מנגנת בראש את המנגינה הנפלאה ומבכה את אובדנה לעד.

"לעד?" הדהד ברקע צחוקו של השטן האחראי על השידורים החוזרים של הכבלים (לפעמים יוצא מהם משהו טוב...)

כשנה ומשהו לאחר מכן , הפעם מול הטלויזיה בחדרי, הראש קודח מחום ועפעפי נראים כמו של אולמרט בתמונה של ה"לפני", מכיוון שהמאבק באנטיביוטיקה המרדימה הוא עסק לא קל.

פרקר לואיס התחיל ושמעתי את מיס- זעפני- מוסו מהרהרת בינה לבינה בזוגיות שאין לה.

"הולי אקמולי פורטה!" העפתי את הרטיה הקרה מהמצח "זה הפרק הזה!"

זינקתי מהמיטה ואצתי להביא את הטייפ הנאמן שלי שהקליט את חלקי המלודיה המדהימה שהושמעה לאורך הפרק.

השלב הבא היה ללכת לעיר העתיקה לחנות של תקליטים וספרי מוסיקה שאף פעם לא נכנסתי אליה, אבל הייתה לי התחושה שיהיה להם מענה לשאלתי.

"מישהו מטפל בך?" שאלה אחת מתואמות מיס סלוקומב סגולות השיער שישבו שם. 

"אני... צריכה עזרה. אתן מבינות במוסיקה קלאסית, נכון?"

זאת שדיברה עברית הנהנה נמרצות ומיד שלפתי מהתיק את הווקמן.

"אז זהו. זאת יצירה קלאסית ששמעתי באיזו תכנית ואני מנסה לזהות אותה"

היא הקשיבה והכירה אבל לא זכרה את שם היצירה.

אבל אולי הדודה שלה תכיר, למרות ש"היא לא יודעת עברית אבל מוסיקה זה שפה אוניברסל, כן?"

והדודה הכירה, כמו גדולה הכירה.

"אז איך אמרת קוראים לו?" שלפתי עט ונייר "הקנון של פאכלבל... שמות יש לאשכנזים האלה... את יכולה לכתוב לי את זה?"

לטינית. טוב שיהיה.

הפריק שנעול בחדר האטום של "טאוור רקורדס" ומגוייס לצרכי מוצארט יבין כבר.

הודיתי לשתי הגראציות ושמתי פעמי לקניון.

אם הפריק הכיר?

כמו גראציה הכיר J

*

מאז יצא לי לשמוע ולהשמיע את הקאנון של פאכלבל כמה וכמה פעמים.

לאחרונה נתקלתי בו בווריאציות שונות

כמו גרסת חוואי דרומי על גיטרה

או אצל ילד שהוא כשרון רוקנרול מדהים

או אפילו פארודיה נהדרת של קומיקאי שהתאהבתי בו כי הוא יפה ואינטליגנטי ויודע לנגן (חפשו אותו גם באתר שלו ותצפו בקטעים השונים. הוא באמת מצחיק)

ובעוד אלפי גרסאות ביתיות של אנשים שצלמו עצמם ופרסמו ברשת.

לראות את האצבעות הארוכות על השחיף של הגיטרה,

או על הקלידים

או אוחזות בקשת הכינור.

לא רואים את הפנים שלהם, אבל אני מתאהבת בהם כמעט מיד.

וברקע של רגע ההתאהבות

מתנגנת מלודיה מקסימה.