רק כדי להאיר

לא יצא לי לספר הרבה על אבא שלי כאדם, מלבד העובדה שאני מתגעגעת אליו, כפי שנכתבה בין השאר בפוסט הזה.

אבא שלי היה אדם שאהב להרבות בחסד. הוא גם היה טיפוס רחמן כזה, מאלה שמביאים בעלי חיים שגורלם לא שפר עליהם הבייתה (זו תכונה שדבקה בנו עד היום). אמא שלי די סבלה מהקטע הזה של חתולים בין הרגליים, אבל אנחנו משפחה פטריארכלית (עאלק...) ואם אבא מרשה- אז מותר גם לנו...

אבל החסד האמיתי שלו, כמובן, היה עם בני אדם.

בשלב מסויים הוא החליט שהוא רוצה להקים קרן גמ"ח על שם אחיו הצעיר שנפטר. הוא גם הקים בית כנסת ומניין בחגים על שמו, אבל הוא רצה להקים משהו שיסייע לבריות.

איכשהו הוא ריכז ואסף כספים וכל מי שנקלע לקשיים כלכליים הגיע אליו ולווה כסף ובהמשך החזיר, כשהיה לו.

אבי נפטר לפני כשלוש שנים.

בשנת חייו האחרונה הגמ"ח לא ממש תפקד והעברנו את הכסף שנשמר בביתנו למוסדות חסד אחרים.

ביום שישי קיבלנו לביתנו מכתב שממוען לאבא.

דיתי פתחה את המכתב והזדעזענו לקרוא על אדם שבצר לו פנה לאבי, בן הרב, בתקווה שאבי יוכל לסייע לו ולמשפחתו בת ה-שש נפשות. מדובר באדם חולני שזקוק לתרופות, שחלקן קשורות בטיפול לאיזון נפשי. גם אשתו לא הכי בריאה. אין להם כסף וארבעת ילדיהם סובלים חרפת רעב. לפעמים הוא מוותר על תרופות בשביל שיהיה אוכל ועדיין- קשה להם מאוד והם משוועים לעזרה, בעיקר בכל הקשור לאוכל למשפחה.

החלטנו לראות מה בדיוק העניין. בדקנו את הכתובת והתברר שהם גרים לא רחוק ("איך הוא גר פה והוא לא יודע שאבא נפטר?!?!") אמא שלי התחילה לארוז כל מיני דברים שהיו לנו בבית והכנסנו הכל לתרמיל. דיתי יצאה לרכוש עוד כמה מצרכים חיוניים כמו חלות, שתיה, יין לקידוש וכדו' ("קניתי להם גם גלידה פרווה כי בטח הילדים ירצו..." נכון צדיקה, אחותי?) ומשם הגיעה לבית המשפחה.

אבי המשפחה פתח את הדלת ודיתי שאלה אם הם משפחת *******. הוא סימן לה שכן וברקע היא ראתה את אשתו נכנסת, נבוכה, למטבח כמבינה במה מדובר ומתביישת להראות במצב הזה.

"אז הנה, יש פה כמה דברים בשבילכם".

"בשבילנו?"

"כן, לשבת. שתהיה לכם שבת מבורכת".

"כי בדיוק שלחתי מכתב לבן של הרב. שמעתי שהוא עוזר לאנשים".

"נכון" ענתה אחותי "זה ממנו".

"ומי את?"

"אני הבת שלו".

כשחזרה הבייתה סיפרה לאמא ולי על בית ללא ריהוט, עזובה שורה בכל, קרטונים וניילונים מפוזרים על רצפה מטונפת.

עצוב.

מאוחר יותר, כשאחותי הבכורה טילפנה, סיפרתי לה את העניין של המכתב וכו' והיא שאלה אילו רהיטים חסרים להם. הוחלט שהיא תרכוש עבורם כמה מיטות ואנחנו נעביר רהיטים שיש לנו, שכן אנחנו מתכוונים לחדש עם השיפוצים.

אמא שלי החליטה לבשל להם אחת לשבוע וביום שישי לשלוח למשפחה, בדרך קבע, מנות לשבת ועוד מצרכים.

אה, והכי חשוב. מבחינתם- אבי לא נפטר. החלטנו לא לומר את זה.

באיזשהו מקום, העובדה שאנחנו ממשיכים, אמנם בקטן, את המפעל הזה שלו, שדעך בסוף ימיו, מחייה אותו גם בעיננו. 

הכופרים שביננו יכולים לצחוק, גם אלה שלא מאמינים במושגים הקשורים במה שקורה לנשמה אחרי המוות, אבל אבא שלי עכשיו מחייך בשמיים.

אני יודעת.