רק כדי להאיר

"שרק לא אפספס... שרק לא אפספס אותו" אמרה לעצמה תוך כדי מרוצה לעבר רציף מס' 25.

היא קלטה מרחוק את האוטובוס סוגר דלתותיו, הגבירה את קצב הריצה שלה ונופפה לנהג בתקווה שיראה אותה ויהיה מאותם נהגים סימפאטים, שמגלים חמלה כלפי טיפוסים חולמניים ואיטיים כמוה.

האוטובוס יצא מרציף התחנה והחל בנסיעה. היא כמעט נואשה, אך בכל זאת המשיכה לרוץ ולנופף.

הנהג ראה אותה ועצר מנסיעתו.

"תודה... ממש תודה" אמרה, חסרת נשימה כשנכנסה פנימה ושילמה לו.

הנהג חייך והיא נפנתה לפרוייקט המתיש הבא: חיפוש אחר מקום ראוי.

בעיקרון, כשנמצאו לה שני מושבים ריקים, הייתה נדחקת לפנימי, מניחה את התיק שלה לידה, בתקווה שלא יהיה מי שירצה להתיישב דווקא שם (ולמה שיהיה מי שירצה?) ומעבירה את מסלול הנסיעה בהאזנה עריבה למוסיקה, למול הנוף החולף במהירות. כשלא מצאה שני מושבים פנויים- הייתה מבכרת ישיבה על המדרגות. לא. היא לא הייתה טיפוס אנטי סוציאלי חלילה, היא סתם לא אהבה את ההתחככות באנשים זרים לחלוטין.

בקצה האוטובוס היא ראתה אותו. מושב זוגי פנוי בדיוק כמו שרצתה. ממש לפני המושב האחרון.

היא מיהרה לעברו, כחוששת שיצוץ מי שיתפוס את המקום והיא תצטרך להמשיך את הנסיעה תל אביב בחברתו הלא נעימה של פח הזבל ליד המדרגות.

כשהתיישבה יכלה לנשום סוף סוף לרווחה.

היא הוציאה מתיקה את הווקמן ואת עבודת הסריגה שלה.

כיפה.

כיפה שהייתה מיועדת לירון אבל שיחתם אתמול, שיחת ה"אני רוצה לדבר איתך, וברצינות", סיימה את הקשר. 

ובכל זאת, את הכיפה הזאת צריך לסיים. כבר יהיה מי שיחבוש אותה.

מאחוריה התיישבו שני נערים בגילאי העשרה המאוחרים. הם היו קצת רעשניים אבל זה לא הכי הפריע לה, הווקמן פתר בעיות כגון אלה בקלות.

שניה לפני שכסתה אזניה עם האזניות שמעה אחד מהם אומר לחברו:

"תראה את האוטובוס פה ליד. הוא יותר נמוך מאיתנו!"

"טיפש. זה לא שהוא יותר נמוך מאיתנו. זה שאנחנו יותר גבוהים ממנו".

'או קיי' אמרה לעצמה 'מוסיקה ועכשיו! אחרת אאלץ להקשיב לשיחות אינטיליגנטיות כמו זו במהלך הנסיעה הקרובה'.

גלי עטרי שרה לה להיות חזקה מהרוח, והיא רצתה לרצוח את מי שחיבר את המילים. נראה איזו תוצרת לירית הייתה למשוררת לו הייתה נזרקת על ידי מי שהחשיבה כאהבת חייה.

הדמעות שהציפו את עיניה הביאו אותה להבין שסריגה תהיה רעיון גרוע והיא הכניסה את המסרגה והכיפה לנרתיק.

שתי אצבעות הקישו על כתפה השמאלית והיא מיהרה למחות את הדמעות ולהסתובב, אגב הסרת האוזניות.

"סליחה, את יכולה להראות לי איך את תופרת את הכיפה?"

"סורגת. אבל אני לא בטוחה שתבין. כרומוזום Y מעכב את יכולת הקליטה של פעולות מסוג זה" ענתה בציניות אופיינית.

הנער חייך והיא הייתה מוכנה להשבע שזה החיוך היפה ביותר שראתה בחייה.

לאחר קורס מזורז הכולל הסברים על "חצי עמוד" סריגה ו"כיצד אפשר לערבב צבעים בכיפה", היא פנתה חזרה למקומה. הפעם לא שמה את האזניות. איכשהו היה חשוב לה לשמוע מה יש לבחורצ'יק הגבוה עם החיוך הכובש לחבר שלו.

הם הקשיבו יחד לדיסקמן.

"תדמיין" אמר הגבוה "תקשיב למוסיקה ותדמיין שזה כאילו חתן וכלה מגיעים לחופה. הם הולכים לאט לאט... והנה! עכשיו, עם הצליל הזה הם נכנסים לחופה! --- ועכשיו... עכשיו החתן מוריד לכלה את הגלימה---"

היא הסתובבה אליו

"ההינומה" תיקנה.

חיוך

"ההינומה" חזר אחריה "ועכשיו---"

פריקית המוסיקה שבה החלה מסתקרנת " סליחה, למה בדיוק אתם מקשיבים?"

"פסקול של סרט"

"ומה זה הרומנטיקה הזאת? אתם בנים לעזאזל. חפשו פסקולים של מאבקי גלדיאטורים. מאיפה מגיע לך הקטע של החתן וכלה הזה?!"

"אני טיפוס רומנטי" אמר בביישנות.

"איזה סרט זה?"

"ארמגדון. מכירה? קטע מוסיקלי גדול. רוצה להקשיב?"

היא רצתה. למרות שכל קטע מוסיקלי שקשור בחתנים, כלות והינומות היה עילה מצויינת בשבילה להשליך את עצמה מתחת לגלגלי האוטובוס. אנה קרנינה המודרנית.

היא הקשיבה יחד איתו. אזניה אחת אצלו והאחרת - אצלה. ברקע תיאר לה בעדינות איך הוא רואה את התרחשות החופה.

בשארית הנסיעה שמעה מהם על גילם (17 ו-18) שמותיהם ("אני מאור וזה דובי. נעים מאוד. ואת?") ושלל סיפורי תחביבים ותחומי עניין ("ראית את הפרק האחרון של חברים? כי אני פיספסתי... אז רוס התחתן עם ההיא?!").

היא לא רצתה שהנסיעה תיגמר. אבל מתחם רכבת ארלוזורוב הלך והתקרב.

"נו, את מספיק בוגרת בשביל לדעת שלכל דבר טוב יש סוף" חשבה לעצמה.

האוטובוס נעצר. 

הנסיעה הסתיימה.

כשנפתו דלתות האוטובוס, ירדה באיטיות כאילו מסרבת להשלים עם הגזרה הזאת, והרימה, אגב מחשבותיה, את אמרת חצאיתה הארוכה כדי שלא יסתבכו רגליה עם הבד והיא תיפול.

(מאוחר יותר סיפר לה שכשראה אותה ככה במורד מדרגות האוטובוס, חשב לעצמו "כמו נסיכה")

"לאן את מגיעה?"

"אני צריכה ללכת לאיזה יום עיון קצר, לא רחוק מכאן"

"אנחנו הולכים ללונה פארק... תשמעי, יש לך טלפון נייד?"

"לא"

"לנו יש. את רוצה אולי לטלפן למספר הזה שנתאם זמן נסיעה חזרה יחד לבאר שבע?"

"או קיי. בשמחה."

כשבע שעות מאוחר יותר, מצאה את עצמה מקללת את הפקקים של תל אביב.

כשהגיעה לתחנה המרכזית מיהרה לרכוש חבילת צ'יטוס וחבילת במבה. בדרך הלוך עוד הספיקה להכריע בויכוח שהיה בינהם איזה מבין שני החטיפים טעים יותר (ושמחה לגלות שמאור שייך לאסכולת המצ'וטסים. כמוה).

היא הספיקה הפעם. הם היו בדיוק במקומות שישבו בהם בדרך הלוך, ושמרו לה את המקום שלה.

"כמעט שפיספסתי" אמרה בחיוך מתנצל

"נראה לך שהיינו נותנים לו לצאת בלעדייך?" חייך מאור.

"כל מאמץ שלך בכיוון היה שוה את זה"

הוא תלה בה מבט שואל והיא הוציאה מהתיק שקית אדומה של חטיף צ'יטוס והשליכה אותה לעברו.

חיוך מופתע ו...

"לא. לא בגלל זה. כל מאמץ היה שוה את זה בגללך. נסיכה".

בתחנה המרכזית בבאר שבע הבינה שהוא לא ילך לאיבוד.

החיים פתאום היו נעימים ומחוייכים.

כמו תמיד, כשהיא מכירה חבר חדש.

*

יקירים, ככה הכרתי את מאורי שלי. היקר לי מאח.

בתקופת ההתכתבות שלנו (הלא וירטואלית. יש דבר כזה!) כתבתי לו פעם "מכתב מסתובב".

מכירים את הסרט "דלתות מסתובבות"? אחד הסרטים האהובים עלי.

המכתב היה על אותו עיקרון: תיארתי מציאות שהייתה מתרחשת לו פיספסתי את האוטובוס ובמקביל, במהופך, מה שקרה בסופו של דבר, כשהספקתי.

זה היה תרגיל מעניין. יודעים למה?

כי תמיד, איכשהו, אתה יכול לדמיין תרחיש בו המציאות גרועה יותר.

*

מאורי שלי טס בע"ה במוצאי שבת להדריך במחנה קיץ של הסוכנות היהודית, ולאחר מכן ממשיך קצת לטייל בארה"ב. מגיע לו. עברה עליו שנה קשה.

הוא יהיה חסר לי בחמישה חדשים הקרובים.

שרק יחזור בשלום. אמן