רק כדי להאיר

יוצא לי ,לא מעט, לנסוע הבייתה לאמא (מהישוב בו אני גרה) באמצעות טרמפים.

זה אמנם מביא לכך שאני אפספס חויות אוטובוסים למינהן (ראו פוסט קודם), אבל מזמן לי מפגשים נעימים עם אנשים נחמדים לא פחות.

איש אחד אפילו הגדיל לעשות ולקח את מספר הטלפון שלי, ומכיוון שהוא נוסע דרומה ובחזרה לעתים קרובות- הציע שבכל פעם שיעבור באיזור יטלפן כמה שעות קודם ויודיע לי ואם ארצה, אצטרף.

הוא טילפן היום ואמר שהוא מגיע לכמה שעות לבאר שבע ושאני מוזמנת לחבור אליו.

פתאום התגעגעתי הבייתה והחלטתי להתארגן ולנסוע איתו.

הוא הגיע ברב חסדו וטובו לאסוף אותי. שיחה נעימה של כמה דקות שבמהלכה הוא שם מוסיקה בטייפ, משהו שנשמע כמו "האוסף הצרפתי".

סמול טוק. הצצות לעבר הנוף. רגעים של שתיקה (נדיר כשמדובר בי...).

הנוף זז מול העיניים ומתחלף במהירות: מהירוק של ישובי הסביבה למדבר הכובש של הנגב.

השיר מתחלף.

פלאשבק.

ילדה קטנה, בגיל חמש לכל היותר, אוחזת במקל מטאטא ושרה למשפחה כולה שיר שנשמע מתוך קלטת שאבאל'ה שם בתוך הטייפ העתיק. היא מצטרפת לזמר ששר שם. לא מבינה אף מילה אבל ממלמלת את מה שהיא יודעת.

היא שרה לאבא ולכולם שם את השיר הזה, כי אבא אוהב אותו.

ואבא מרים אותה ורוקד איתה לצלילי המנגינה וכולם מוחאים כפיים ואבא שר יחד עם הזמר, בקול המקסים שלו. הוא לא מקשקש את המילים, כמוה. הוא שר לה ממש. והיא שמחה.

האיש שלידי שאל אותי משהו. התנערתי מהמחשבות ופניתי אליו.

"קרה משהו?" הוא שואל בדאגה.

"לא... כלום... הכל בסדר"

"למה את בוכה?"

---

*

"או מליזה" (או אולי רק "מליזה") של אנריקו מסיאס. מכירים?

אני הכרתי טוב מאוד את השיר הזה פעם. טוב מאוד.

שיר שמזכיר לי אבא ומשפחה.

וכשהגעתי הבייתה, רוצה לשתף את אמא בחויה ולנסות לשחזר את השיר, מצאתי בית ריק וזקן ושונה.

ובחלל הגדול הידהדו קולות שמחה וצחוק של ילדה קטנה, שאביה מסובב באויר בתנועות מחול

וברקע- השיר הזה.