את הפוסט הקודם, "דמות האנטי גיבור ואני" סיימתי בתיאור מצבי: "...נרגשת במיוחד, בע"ה אספר בהמשך מדוע".
מי שניחש שמדובר באיזה מפגש מרגש שהייתי לקראתו- לא טעה.
מי שניחש שמדובר במפגש עם יורגי - צדק מאוד.
אמה מה? האדון ארך רגליים הוא גם טיפוס צנוע ועניו שלא כל כך מעוניין שאתאר את הפגישה. הוא, למשל, חושב שאני אגזים.
יקירי, אומר אך זאת: זכיתי להתוודע לאיש חסד מדהים, טוב לב ורגיש בצורה יוצאת מן הרגיל.
הוא לא יסכים לזה כמובן, אבל מי שואל אותו... :)
לא אחת אני תוהה איזה מעשה עשיתי בחיי שקיבלתי מלאך שומר כזה. כנראה שאולי עשיתי משהו- כי לא מחלקים כאלה חינם.
את פרטי הפגישה והשיחה הארוכה ביננו, אני מנועה מלספר (אני אכבד את בקשתו הזאת).
רק רוצה לומר, שהיו שתי סיטואציות בחיי שבהן נאלמתי ולא ידעתי מה לומר/ לכתוב:
אחת- כשאחייני הבכור נולד. אמו עוד הייתה בחדר התאוששות ואותו כבר ניקו והלבישו והוא הורד ל"תחנת אחיות" במחלקת היולדות. ראיתי אותו מסתכל סביבו בעיניים פעורות, מנסה לבלוע את העולם החדש שנגלה למולו. הושטתי אצבע פנימה. הוא אינסטנקטיבית עטף אותה בידו הקטנה, אוחז בחזקה ולא מרפה.
ורציתי לכתוב את הרגע ההוא. אני יכולה לשחזר כל פרט- אבל לא יכולה לכתוב את זה (גם מה שעשיתי לעיל הוא תיאור יבש למדי)
השניה- נסיונות ניסוח המכתב ליורגי. מכתב של תודה.
הייתי כל כך מלאת תודה. מלאת תודות. וניסיתי למצוא מילה שתכניס לתוכה את כל התודות הללו. משפט שיסביר ולו במעט כמה הוא יקר ללבי וכמה אני מוקירה אותו ואת מעשיו למעני.
אז בסוף כתבתי לו שאני שותקת את תודותי, והן זועקות מן השקט שלי., כשאני משוכנעת שהוא ישמע אותן.
הוא כמובן שמע אותן...
אגב, הוא שמע אותן, אבל לא מוכן לקבל שיש לי על מה להודות.
אתם מבינים?
מבחינתו הוא המרויח הבלעדי בקשר הזה.
כמה שניסיתי להסביר- הוא מסרב להאמין שהוא המרעיף והמעניק ואני זוכה בכל התשורות הללו.
אולי הסיבה היא שמי שנותן כל הזמן- מרגיש שהוא מקבל המון.
ובכל זאת, עיזרו נא, ילדים, להסביר לאדון ארך רגליים מדוע אין ראוי ממנו לתודתי הגדולה.
ותודה גם לאבא שבמרום, האל- ארך- אפיים, ששלח אותך,
אבא ארך רגליים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
