כשהיינו קטנות, אמא הייתה לוקחת אותנו מידי שבועיים ביום שישילתחנת האוטובוס בכניסה הצפונית של באר שבע, ושם היינו מחכות לאדי, שלמדה בתיכון פנימייתי בירושלים וחזרה הבייתה לשבת.
מאוד אהבתי את הציפיה הזאת, שהתגברה עם כל אוטובוס שעבר עד לרגע המיוחל שבו אדי, האחות הגדולה, ירדה עם התיק ועם המתנה הקבועה.
היינו חוזרות היישר לריחות הקוסקוס, הקציצות וחלות השבת שאך נאפו בתנור והייתה תחושה של ביחד.
הייתה תחושה של בית.
כשהגעתי אני לתיכון- זה כבר נראה אחרת.
למרות שרציתי מאוד לחוות את הריטואל הזה ולא מהצד הממתין- למדתי באולפנא בערד, שהיא דרומית לעיר והאוטובוס הביא אותי היישר לתחנה המרכזית בבאר שבע.
ואף אחד לא מחכה לאוטובוס הפנימי בעיר.
ומידי שישי, כשאני מגיעה הבייתה ויורדת בתחנה הראשונה של הכניסה הצפונית לבאר שבע
אני תמיד נזכרת בימים ההם ומחפשת לשוא מבעד לחלון האוטובוס
אשה עם מטפחת ראש ושתי ילדות אוחזות בידיה
וכולן מחייכות לקראתי.
*
אמא שלי בלחץ.
אנחנו לא מתחתנות לה והיא לא מוכנה למות לפני שהיא רואה שאנחנו מסודרות בבתים שלנו.
נראה לי שבגלל זה דיתי ואני מעכבות את כל העניין. שתזכה לחיים ארוכים.
הלחץ, תבינו, גורם לאמא שלי מלבד יבבנות פולנית (למרות מוצאה הצפון אפריקאי), לפנות לאפיקים, איך לומר, לא קונבנציונליים (בגלל מוצאה הצפון אפריקאי).
לפני שיצאתי לפולין היא הצליחה להוציא ממני, מוסחת הדעת, הסכמה ללכת לאיזו אישה ש"היא חלמה את סבתא שלה בחלום ומאז כל מי שהולך אליה מתחתן!"
בשבת האחרונה היא הזכירה לי
"ביום שישי הבא תגיעי מוקדם. אנחנו נוסעים לאישה הזאת"
"איזו אישה?"
"ההיא. המכשפה" צעקה דיתי מהחדר השני.
"היא לא מכשפה! היא חלמה שסבתא שלה באה אליה בחלום!"
"איזו מכשפה?" שאלתי
"אמא, איפה כתוב שמכשפות לא חולמות?"
"אבל רק אצלה מתחתנים"
"א י ז ו מכשפה?!"
"נו, ההיא. אמא אמרה לי שהסכמת לנסוע איתה אליה ושגם אני חייבת לבוא כי בשום בית נורמלי אין שתי בנות בגיל מופלג כשלנו ועוד רווקות"
"מי אמר לך שאין בנות מופלגות בשום בית?" שאלתי את אמי ההיסטרית.
"מי אמר לך שאנחנו בית נורמלי?" הוסיפה דיתי.
"אבל אתם אמרתם שתלכו אליה! איזה כיבוד הורים זה אם אתן לא שומעות בקולי?"
"אני? אני לא אמרתי שאני מוכנה ללכת אליה"
"את אמרת" הטיחה בי דיתי "ובגללך אנחנו צריכות ללכת לאופקים".
הם תמיד בפריפריה, כל הקוסמים האלה.
מי אני שאדבר על מחוזות נידחים, אבל אני עוד בטראומה מרופא האליל הירוחמי, שמרח עלי לפני שני עשורים, טחול של כבש מתוך ציפיה שהטחול המוגדל שלי יקטן וההמוגלובין שלי יגדל.
כעבור שישה חדשים הוא מת.
האליל, לא הטחול.
ההמוגלובין, לעומת זאת, צנח פלאים.
*
ובינתיים התאריכון הפטפטן הזה, מ"היה היה", שמגרד בראשו בהרהור ככל שנוקפות הדקות, מקשקש מעלי ומפריח איומים על חיי זקנה עריריים (כשהוא בהפסקה- השעון הביולוגי ממלא את מקומו) ושנה נוספת עוברת.
בעוד שבוע המספר פה מצד שמאל ישתנה לו.
בחיי שלא חשבתי שאדבר ברווקותי בגיל הזה.
אולי בשנה הבאה זה יראה אותו דבר (כמו לפני שנה. כמו לפני שנתיים)
ואולי סוף סוף ירד מהאוטובוס האיש שלו אני מצפה
ונחזור שלובי זרועות לניחוחות השבת המוכרים
ונרגיש בית.