רק כדי להאיר

לפני שאכנס לנושא לשמו כנסתי אתכם בבלוגי הצנוע, אני רק רוצה להבהיר כמה דברים.

אני מהמורים שיצא להם להפר את רב ימי השביתה.

בהתחלה באיסור, אח"כ בהיתר שכן כל המקצועות שאני מלמדת- הם לקראת בגרות.

גילוי נאות נוסף: אני חושבת שהשביתה, גם אם היא מוצדקת ברובה, מתנהלת בצורה חלמאית במקרה הרע ושערורייתית במקרה הגרוע.

על העובדה שאין לי הרבה צפיות מהממשלה שמתעלמת מעיצומים מקבילים (שקשורים בחינוך, רבונו של עולם. בחינוך!) או ממחאות רב הציבור- אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר.

על מה אני כן רוצה לדבר?

על מאמר מערכת במוסף "סגנון" של מעריב, מיום רביעי שעבר, וכותרתו "חינוך רע".

שאלת המפתח של הכותבת היא "שוב המורים החצופים שובתים. על מה בדיוק, תזכירו לי?"

מכאן מציגה היא לפנינו מניפסט שלם, שבחלקו הראשון מספר לנו חוויות אימים של הכותבת מימי בית הספר. אם לא הייתי רואה את תמונתה המתנוססת בראש הכתבה עדה לכך שמדובר בבחורה צעירה ואופנתית להפליא, הייתי טועה לחשוב שהמוסדות החינוכיים בהם בילתה את נעוריה היו מנזרים מימי הביניים.

בחלקו השני של המאמר, ניסתה הגברת להסביר איך נראית משרה של מורה. כמו שהיא כתבה את זה, אנחנו מלמדים פרונטלית מספר של שעות בודדות  ובשאר הזמן יושבים בחדר המורים על כוס קפה ללהג ולרכל על תלמידינו.

בעת כתיבת הפוסט ומיד לאחר שליחתו בתחילה- לא היה לי כל קישור למאמר.

קורא נאמן שלח לי את המאמר שלה והרי הוא לפניכם. אגב, מאמר שפותח בהצהרה לפיה מערכת היחסים של הכותבת עם המורים התחילה בשנאה חד צדדית מצידה, מעורר שאלות קשות לגבי אובייקטיביות הכותבת, כנות כוונותיה לשפר או לגבי מצבה הנפשי.

מצטערת, אבל אני באמת לא מסוגלת להבין שנאה יוקדת כל כך כלפי כלל מוריה מהיסודי- עד התיכון.

לא נורא, אם התקציב לא מאפשר ביקור קבוע אצל תראפיסט משובח, אפשר לכתוב מאמר בזוי וגם לקבל על זה כסף. ייפי!

אגב, לעיתון חשוב רציני ומכובד כמו "סגנון", אין מדור "קוראים כותבים" כך שאני מנצלת את הבמה הפרטית שלי כאן להבהיר כמה נקודות בעניין ועל הדרך לענות לגברת אורית נבון.

חינוך רע

מערכת היחסים שלי עם המורים התחילה בשנאה חד צדדית - מצדי, כמובן, שמהר מאוד הידרדרה לתיעוב הדדי ומנומק. קצת מוזר, כי ילדה מיניאטורית בכיתה ב' שלא מעיזה לדבר בלי רשות ומתאפקת עם הפיפי עד לצלצול אמורה להיות חלומה של כל מורה קשוחה וחסרת סבלנות, ובכל זאת, אני כנראה הייתי הסיוט של מורתי דינה, והיא היתה הסיוט שלי. שיעוריה שעממו אותי נורא, על כן העדפתי לצייר, לפטפט ולספור את השומות שעל פניה, והיא בתגובה הטילה עליי משימות מהגיהינום, כמו לדקלם מול הכיתה את לוח הכפל עוד לפני שלימדה אותו, ושלל תענוגות. גם בהפסקות לא הניחה לי, הצ'יוואווה; נהגה להסתובב בחצר עם סנדוויץ' טונה ולהעיר לי בפה נוטף מיונז על התנהגותי, דיבורי והרגלי הקלאס שלי.

   הקולגות שלה בתיכון לא היו יותר טובות, אגב. כן, אורית, את רוצה לספר את הבדיחה לכל הכיתה, שכולנו נצחק? תעבירי אליי את הפתק הזה תכף ומיד והווקמן שלך מוחרם לאלתר. אחר כך את מספרת למנהלת שאני סתם נטפלת אלייך, נכון?

   בדיעבד, אני יכולה רק לשמוח על כך שמעולם לא נזקקתי למורותיי באמת. אבוי לתלמיד ששרוי במצוקה כלשהי או שסובל מליקויי למידה כאלה ואחרים, שמבקש אוזן קשבת או עזרה ממחנכיו; רוב הסיכויים שיקבל קדחת. קמפיינים בטלוויזיה שמציגים את המורים כגלגלי ההצלה של ילדי ישראל זה נחמד, אבל מה לעשות שהמציאות היא הרבה פחות זוהרת? רוב האנשים לא מתגעגעים לימי בית הספר, ולא במקרה.

   העיקר שכמו פעם, גם היום מקפידים המורים לאיים בשביתות ללא הרף, תמיד בתקופת הבגרויות, כמובן, על חשבון התלמידים המיואשים. וכרגיל, כולם אמורים להבין אותם. מה זה אמורים, חייבים להבין. במלחמתם מול האוצר אין מצב שלא לתמוך במורים, כי מה, נרעיף אהבה על משרד ממשלתי? אבוי. יהיה מאוד לא ציוני מצדנו.

   אז כולנו מהנהנים בעצב ומשתתפים בצערם של המורים, שממשיכים ליילל במרץ. אנחנו שחוקים! וצריכים לעבוד מהבית בהכנת מערכי שיעורים ובבדיקת מבחנים! שישלמו לנו על שעות נוספות!

   מעניין. מי קבע שהוראה שוחקת יותר מכל מקצוע אחר? ולמה שתעבדו מהבית, בעצם? אולי בזמן ה"חלונות" שלכם - אותן שעות חופשיות שבהן אתם רובצים בחדר המורים חסרי מעש - תשלימו את המשימות המוטלות עליכם במקום לרכל על כוס תה, מה אתם אומרים? או שאתם חייבים לצאת לשעה וחצי הפסקה אחרי כל שעת עבודה? ואם כבר עבודה: הרי משרה מלאה של מורה בבית ספר על יסודי עומדת על 24 שעות שבועיות, שזה אומר בערך שליש משרה של עובד היי טק, חצי משרה של בנקאי בכיר ושלושת רבעי משרה של מזכירה ממוצעת. למה שתרוויחו יותר מהם, אם אתם עובדים כל כך הרבה פחות? אתם מבינים, יש מחיר לארבעה וחצי חודשי חופשה בשנה, לשנת שבתון אחרי כל שש שנים ולימי עבודה שמסתיימים בזמן ששאר פועלי העולם עדיין מתכוננים לפרזנטציה של שש בערב.

   ודווקא יש צדיקים בסדום. אני אישית מכירה כמה מורים שמשקיעים את נשמתם בתלמידיהם, אבל גם הם מודים שרוב חבריהם לעבודה אינם כאלה, ומה הפלא? תנאי ההעסקה הנוחים להפליא הפכו את ההוראה למקצוע של אמהות שרוצות להספיק לטגן את השניצלים לפני שילדיהן חוזרים מבית הספר. תחושת שליחות? מוטיבציה לחנך את דור העתיד? בחלום.

   האבסורד הוא שבמדינה מתוקנת שמעמידה את החינוך בראש סדר העדיפויות, רוב המורים שדורשים העלאה במשכורת לא היו מתקבלים לעבודה מלכתחילה. אלא שאף אחד לא טורח לבדוק את התאמתם למקצוע, שזוהי בעיה בפני עצמה. כי בכל עבודה אחרת, חוסר מקצועיות הוא דבר שקוף ומדיד; מנכ"ל כושל ינהל חברה שצוברת הפסדים, כתב עלוב יקמץ בסקופים, שיפוצניק גרוע יבנה קיר גבס מט לנפול, אבל איך מזהים מורה בעייתי שמתרשל בחינוך תלמידיו? והרי החומרים שמהם עשויים אנשי חינוך מעולים, כמו סבלנות, אכפתיות, אינטליגנציה רגשית וגישה לילדים - הם כה חמקמקים וקשים לאיתור. מצד שני, מה זה משנה? עם תלושי משכורת כאלה, תהליך סינון הוא פריבילגיה - מי שבא ברוך הבא, העיקר שיבוא כבר.

   לכן אני אומרת: בואו נגדיר מחדש את משרות ההוראה - נגדיל את מספר שעות העבודה ונשדרג את המשכורות, אבל לא את אלו של המורים הנוכחיים. דרוש חומר אנושי מעולה, איכותי ומסור שיהיה שווה את הכסף. ובינתיים, שלא יאיימו עלינו בשביתות, החוצפנים. כי כרגע לא למורים מגיע יותר, אלא לתלמידים.

*

והמענה שלי:

הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרוייד יחס מחדלים אישיותיים בהוויתו של אדם לגורם משמעותי בעברו, לאמא שלו. הייתי מרחיבה את התיאוריה הזאת ומגדירה גורמים נוספים שמקובל להתייחס אליהם כסוכני סוציאליזציה משניים, כבעלי השפעות ארוכות טווח אף יותר.

מחנכי הילד, למשל.

לשמחתי, מורי ומחנכי משנות היסודי והתיכון היו כאלה שטביעת חותמם עלי- ברב המוחלט של השנים- הייתה חיובית ובונה וחלק גדול מהאישיות שלי (החלק המוצלח, לפחות) הוא תוצר של השפעתם עלי.

היה לי עצוב לקרא את המאמר נוטף הרעל שפתח את גליון "סגנון" האחרון.

אבל יותר מזה- הדהים אותי לראות כיצד בלשון רוויית ארס מרשה לעצמה הכותבת, אורית נבון, להכתים מגזר שלם ועל בסיס נסיון אישי מר עם מורי העבר שלה – פנתה להסיק מסקנות מכלילות ופוגעניות על כל המורים.

כמובן שהדברים היו מתובלים בדימויים מהשאול, הגחכת דמות המחנכים או סתם הפיכת כולם לדמונים מהסוג האיכותי. כן, בטח, כולנו ענוגה זעפני מהקומיקס זבנג.

זכיתי להיות מחנכת בישראל. אני אומרת את זה בגאווה ושמחה על בחירת המקצוע הזה כיעוד, מתוך אמונה שזה התחום בו כשרונותי ימצאו מרחב פעולה גדול ומהותי.

מה כולל אותו מרחב פעולה? אליבא דגברת נבון, מדובר במשרה שהיא עשרים וארבע שעות שבועיות.

וואו, עכשיו אני גאה בעצמי הרבה יותר! בעשרים וארבע שעות אני מספיקה ללמד חומר לבגרות בשני מקצועות לימוד, מגיעה לישיבות שבועיות , אסיפות הורים ומורים, השתלמויות, ערבי כיתה, טיולים שנתיים, ימים מרוכזים לקראת מתכונות ובגרויות בזמן החופשות (לא, אנחנו לא מקבלים על זה תוספות שכר ושירשם בפרוטוקול: מעולם לא ביקשנו), הכנת ובדיקת מבחנים, מתן שעות תגבור למתקשים מחוץ למסגרת הלימודים, הכנת דפי וחוברות עבודה, סיכומים, תעודות, הכנות לסמינריונים, צ'ופרים, שיחות עם תלמידים, הכנת פעילויות הווי וטקסים, מפגשים עם היועצת לצורך טיפול בסיטואציות חינוכיות כיתתיות או פרטיות, שיחות יזומות עם הורים וטיפול בבעיות ספציפיות של תלמידים שכן, אנחנו לוקחים איתנו הבייתה לא רק את טפסי הבחינה, אלא חבילות כבדות הרבה יותר- משאות שרובצים על כתפי התלמידים שלנו.

כן, אורית, לא המצאתי שום דבר. אני לא מוצאת מורים שיושבים בחדר מורים ומרכלים כטוב ליבם בכוס הקפה. לרב אני מוצאת אותם מכרסמים במרוצתם במסדרונות את חצי הסנדוויץ שלא הספיקו לאכול בהפסקה בגלל שצריך לטפל במשהו. כל הזמן צריך לטפל במשהו: בתלמידה הבוכיה עם חרדת הבחינות, בילד שביקש מבחן חוזר, במועד הבלתי אפשרי של המתכונת או בהורה שהגיע לבית הספר כדי לדון בקשיי ילדו בשיעורי המתמטיקה.

אני אכן מודעת לעובדה שהקדשת פיסקה נידחת לאותם צדיקים בסדום, כדבריך (היה קצת קשה לאתר אותה בין הררי התרעלה), אבל כמי שנמצאת במערכת לא מעט שנים, משני צדי המתרס, אני מוכרחה לתקן אותך ולציין שהמיעוט הם אותם חדלי אישים נטולי האידיאולגיה שאליהם כיוונת את המאמר כולו.

הנה, אני מודה, יש חדלי אישים אוכלי חינם. אבל כאלה קיימים ויהיו קיימים בכל מערכת. סיור קצר במסדרונות מפעל אקראי, משרד משגשג או כנסת ישראל- יגלה כאלה. אף אחד לא רואה בהם את המוקד או המייצג.

בזה עוולת, אורית, כנגד מגזר שלם.

ועוד משהו. עייני שוב, במטותא, בדרישות המורים. אחוז הדרישות המתייחסות להטבות הן כאין וכאפס לעומת הבקשות שקשורות באקלים בית ספרי וכתתי, טיפול בלקויי הלמידה ותוספות שקשורות בתקציבים בית ספריים שכולם נוגעים בתלמידים ובטובתם. אמרת נכון- לתלמידים מגיע יותר. זה ברי גם לרב העוסקים בתחום ההוראה ולשם כך אנחנו נאבקים.

צר לי שחוויות העבר הבית ספריות שלך השפיעו עליך בצורה איומה כל כך ושזכרונותיך מתקופת הלימודים מתמצות בשומות על פניה של מורתך- אבל אני מציעה לך שאת התסכולים האישיים שלך בתחום תלבני עם עצמך בדרכים חיוביות יותר ולא תמצאי פורקן בכתיבת מאמרי שטנה דוקרניים כל כך כלפי חפים מפשע.

ולסיום- אני חייבת תודה גדולה:

כשגמרתי לקרוא את המאמר שלך, פגועה, דומעת ונזעמת, פניתי לקרוא מכתבים אחרים והקדשות מספרי המחזור שכתבו תלמידי עבר שהם כיום אזרחים לתפארת מדינת ישראל.

תודה לכם, תלמידי-מלמדי,  שהזכרתם לי ש"עשרים וארבע" שעות המשרה שלי לא היו לריק.