פוסט קצת מבולבל.
אז לפני מפגן הגימגום המוקלד יש דבר אחד שאני רוצה לעשות כמו שצריך.
תודה.
כן, כן, כנגד ה"הצילו" הצווחני והמלחיץ מהפוסט הקודם- אני רוצה להודות לכל מי שהציע לעזור, כאן ובאי מייל (הבטחתי שאשחרר מסר של "אני בסדר" :))
תודה למי שמיד לאחר דקות ספורות של בכי ותחושה כללית של פח אשפה- כבר שלח אס אמ אסים ותודה על הטלפונים שלכם, רואים שאתם באמת רוצים לעזור.
מוזר... חלק גדול מכם אני בכלל לא מכירה ובכ"ז- הבעתם דאגה כנה ואמיתית ולא מס שפתיים בלתי מחייב.
תודה גם לשני המזוכיסטים (כנראה) שפוסט כזה הביא אותם להרשם כמנויים לבלוג. לך תבין... (ולכל שאר הארבעים וששה- זו הזדמנות להודות על העניין שאתם מביעים בי בכלל
)
*
סוף שנה.
התלמידות שלי הגיעו אלי בשבוע שעבר, בתוך כל הבגרויות, לארוחת צהריים בבית. אמא בעיקר בישלה אני קניתי וערכתי וכל הדברים הקטנים. היה מרגש ויפה.
וזהו. סוף שנה כשהתחלה מבטיחה בכלל לא נמצאת באופק.
בשבוע שעבר גם קפצתי לעיר הקודש אהובתי, טיילתי קצת בנחלאות, ביקרתי חברות ולבי נחמץ.
אלוקים עדי שאני רוצה ממש להיות פה (כן, אני שוב בירושלים... כותבת ממחשב של חברה). אלוקים יודע שאני אוהבת את העיר הזאת שבא לבכות...
ואני לא מצליחה למצוא עבודה כאן. לא מצליחה למצוא בכלל.
ושוב פיטפוטי ה"את מאוד כשרונית", "צריכים מורות כמוך במערכת"- כשעם כל ה"סגולות" שלכאורה יש לי- אני חסרת עבודה, חסרת בן זוג, חסרת חיים, חסרת כיוון.
ואני כבר עמוק בגיל המופלג- 30.
ומי שמגחך לעצמו- בבקשה אל. כשהדברים תקועים כל כך הרבה זמן, נראה כאילו אין תכלית לכלום. אני מרגישה מועילה כמו שכבת אבק על שידה.
ובתוך כל זה לשמוע שאני אשמה בלבדיות שלי, במצב שלי, בדריכה במקום שלי.
וכתחליף ראוי לדריכה במקום, לפתע, בבת אחת- רגרסיה.
תחושת התסכול מתחדדת כשאני לא מבינה למה זה מגיע לי...
תוסיפו לזה מצב כלכלי מחורבן ממש (לא קיבלנו שתי משכורות אחרונות. אבל אני מתחילה להתרגל, אפילו לחסוך כמו שצריך אני לא מצליחה. כל הזמן שוברת תכניות כדי לכסות מינוסים שנגרמו - לא באשמתי! ככה זה כמעט בכל שש שנות עבודה מאז ראשית הדרך המקצועית שלי) ותחושת ההתמוטטות הכללית היא מחוייבת המציאות.
זה המצב. לא מרנין.
אבל קיבינימאט היה פיגוע היום ויש משפחות שלמות שהחיים שלהן כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר.
ואני מרגישה מטומטמת אמיתית.
*
מה יהיה?
יהיה בסדר, אמרה גילדה וחיבקה אותי.
והרגשתי חיבוק מכולכם, וידיים אוספות וליטוף מרגיע ואפילו אחל'ה חטיף מהצ'יף.
הקטע הוא ששני המקומות היחידים שזימנו אותי לראיון- קיבלו אותי, אבל בתנאים כלכליים מחפירים, שאם אקבל אותם- זו תהיה התאבדות כלכלית. וגם מחשבה שניה כבר לא כל כך מתאפשרת- הם די נעלמו מהאופק....
הבטחתם "בסדר".
אני מאמינה לכם.
שוב תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
